<h1>תוספות ר"י הלבן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שאם היה לו טענת בתולים כו', אתמה, וכי להוציא שם רע על בנות ישר' נעסוק, דאדרבה, לא לחזוק בחזקת איסור לבעלה ... הבעל ויערער ונשיאם בשאר ימים שאינן סמוכין לקביעות ישיבת ב"ד ... יערערו הבעלים לא נתלה באיקרורי דעתא אלא מפני שלא מצא בה ... מצינו תקנה כזו בתלמוד, ונראה בעיני, שגם זו תקנת בנות ישראל ... מדרבנן בטענת פתח פתוח וכל שכן בטענת דמים ... לרבן גמליאל ולר' אליעז' דהילכתא כוותייהו ואמרו דחזקת הגוף ובריא עדיף מחזקת ממון ... והני מילי בלא טעין הבעל בריא דמהו יודע אם מוכת עץ אם דרוסת איש ושמא הוא דקא טעין, הילכך אם ההיא דתנן [י"ב ע"ב] הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משאירסתני נאנסתי כו', היא נאמנת מחמת מיגו לדברי הכל, לר' אלעז' ור' יוחנ', אי ר' אלעז' מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי, ולר' יוחנן נמי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני בלא תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי, דאית לה מאתים כר' מאיר דאמר בין היכיר בה בין לא היכיר בה מאתים ואמרה נאנסתי תחתיך דפסלה נפשה מכהונה נאמנת וגובה מאתים, ואם כסיפא דקתני היא אומרת מוכת עץ אני והוא [אומר] לא כי שמא דרוסת איש את, נאמנת לר' אלעז' אליבא דרבן גמליאל ור' אליעז' במיגו שאמרנו, ואפי' לר' יוחנ' דליכא מיגו הכא (ו)אפי' הכי נאמנת בטענת בריא וחזקת גופה, הני מילי דטענת הבעל שמא היא, דטענת דמים שטוען שלא על ידי טענת פתח פתוח שלא הרגיש בבעילתו אם היה פתח פתוח, אבל בטענת פתח פתוח הוא נאמן להפסידה כתובתה ולאו כל כמינ(י)ה לומר מוכת עץ אני דאין פתוח בעץ וטענת ברי דידיה וחזקת ממון עדיף לדברי הכל, ומיהו אי הויא טוענת לר' יוחנן דלא בעי מיגו ועכשיו כשהבעל יטעון פתח פתוח מצאתי והיא אומרת משאירסתני נאנסתי נאמנת, דבכך [טענת] הבעל שמא הוא, דשמא כדבריה כן הוא, אבל כשטוענת מוכת עץ אני הוא נאמן כדאמרי', דאין להאמינה במיגו דאמרה משאירסתני נאנסתי, חדא דאין זה מיגו, דהיא רצתה שלא לפסול עצמה מכהונה לכך טענה דמוכת עץ היא ויש לה נמי מאתים לר' יוחנן ולר' אלעז' דאמרה מוכת עץ אני תחתיך ואין כאן מיגו לר' יוחנן, ועוד דמיגו להוציא מטענת בריא של הבעל ומחזקת ממון לא אמרינן, הילכך מחמת שהאמננו לבעל להפסידה כתובתה בטענה זו וגם לאוסרה עליו באשת כהן מדרבנן, אי נמי בבת ישראל שקידשה לו אביה פחותה מבת שלש שנים דזו אסורה, נר' לי שאינו כי אם מדרבנן בעלמ' שנמצא קילקול של בעילת אחר בברור אע"פ שיש לתלות אותה בעילת אחר בשעת היתיר לאשת כהן שמא קודם שקידשה נאנסת, ולזו בקטנותה, דפיתויי קטנה אונס ומן התורה אוקמה בחזקת היתיר הראשון שמיום לידתה לבעל, כעין ההיא דד' אחין [יבמות ל' ע"ב] דאמר רבה מספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, אלא שלשם לא נתברר הקילקול כלל לכך לא החמירו, אבל כאן קילקול היה אלא שיש לתלות בשעת היתיר, החמירו בה מדרבנן, לכך תקינו שתינשא בד', שאם לא יערער למחר שעולה חמתו אם היה כך ויערער לאחר זמן בידוע ודאי מחמת קטטה שנעשה בינו לבינה לאחר כך אומ' ולא נחוש לדבריו לאחר כך אף לשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, הואיל ולא עירער בשעת חימה הודה שאין בה דופי ושוב אין בדבריו ממש, אבל אם היינו משיאין אותה בשאר ימים הואיל ואיכא איקרורי דעתא שיש לומר דהא דלא עירער דהא נתקררה דעתו ורצה לחפות עליה, הילכך מפני שעירער נאסור אותה עליו וגם נפסידה כתובתה מטעמ' דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, הילכך תקנתא דידה שתינשא ברביעי, וזו התקנה שהיא חשובה שלא תפסיד כתובתה ... אבל תקנת שקדו דאיטריח ליה מעיקרא ... לא תנינן לשנות במשנה מכל מקום ... כדבעינן למימ' ולא הוה ליה לשנות אלא כך שבית דין יושבין ... אפ' בשיני מיתוקמא תקנתא דרבנן ... לשקדו.
אלא תני תניא בדלא תניא, דמפרש ... היינו מתני' דהכא דקתני שפעמיים בשבת ולא מפרש ... מפני מה אם היגיע זמן באחד בשבת כי מעלה לה מזונות ... כמו כן במישנתינו (זה) [זו] לא מיפרש מפני מה אין משיאין באחד בשבת ולמחר ישכים לבית דין, ועוד הא וודאי ההיא דאע"פ [נ"ז ע"א] דלדידה לא מפרש טעמ' ונתלית בזו, דהא הכי אמרי' לפי ששנינו היגיע זמן [ו]לא נשאו וכו', יכול היגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות לפיכך שנינו בתולה נישאת וכו'. ואיפכא נראה לפרש, דהכי קא מתמ', תליא תניא בדלא תניא, תלי תניא כלומ' טעמ' מילתא דאיירי ההיא דמתני' דמשנית הגיע זמן ולא נישאו, לא בא להשמיענו אלא כשנתברר מן הנישואין על פי חכמ' ובעל יסרב דניזונת משלו, וכל טעמיה כמה שדיברה פירשה, אבל מתני' דהכא התחיל[ה] לפרש מדוע נישאת לרביעי משום ב"ד היושבין בחמישי ולא סיימ[ה] ומדוע לא תינשא באחד בשבת, והיינו דלא מיפרש טעמ'.
לפיכך חלה הוא וכו', וקשיא, אפי' היגיע זמן באחד בשבת אמאי אין מעלה לה מזונות, ותאמר אין איפשי בתקנת חכמי' שקדו שתיקנו בעבורי וא(י)ני רוצה לינשא עתה ותעלה לי מזונות אם תעכבני, תריץ, הואיל וכבר הסכימה לתקנת חכמים שפירנסה עצמה י"ב חדשים בבית אביה באילו ד' ימים בסיום לאו כל כמינ(י)ה [לומר] אי איפשי בתקנת חכמים, אי נמי כל להוציא מבעל לאו כל כמינה לומ' לך לחייב את הבעל, ואין אמירה זו מועלת אלא להעמיד נכסים במקום שהן, כמו בכותב לה ועודה ארוסה שמסתלק מתורת דין ודברים ומעמי' במקום שהן בחזקת האשה, או האשה אומרת איני ניזונת ואיני עושה, שמעמדית מעשה ידיה בחזקתה וחיוב מזונות בחזקת הבעל במקום שהוא. וכן ההיא דלקח עידית באחרונה, דמוקי עידית זו בכוחו במקום שהיא ומגבי לכולן בראוי להן ונכנסו תחת הבעלים, כדאיתא בבא קמא [ח' ע"א], אבל לא לחייב את אחרים.
או דילמא התם אנוס בתקנתא דרבנן, מיכן אני מדקדק דכל האנוס בתקנתא דרבנן אין להפסיד מה שבידו והשתא כתב רבינו תם הלכה כאבא שאול דהשתא מצות חליצה קודמת למצות ייבום, דהא סתם לן תנא כוותיה במשנת יבמות [ב' ע"ב] דקתני מן החליצה ומן הייבום, חליצה והדר ייבום. וכן פ"ק דבכורות [י"ג ע"א] ור' יוחנ' דלקמן בפרקין אע"פ [ס"ד ע"א] ושמו' הכי סביר' ליה כסתמא דבכורות, דמוקמינן התם הא דאמ' שמו' אין כותבין איגרת מרד על שומרת ייבם בתדע [צ"ל בתבע] לייבם ומשנה אחרונה דתנן בבכורות מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין כו', וכן אמר ר' יוחנ' התם, תבע לחלוץ נזקקין לו כו', וכי הכי קיימ' לן דבתרייאי נינהו ולא קיימ' לן כר' יצח' בהחולץ [יבמות ל"ט ע"ב] דאמר חזרו לומ' מצות ייבום קודמת דלבסוף סברי לה כרבנן, דרב נחמן פליג עליה התם ואמר איקשור [צ"ל אכשור] דרי בתמי', והא דאמר רב התם ואין כופין, פירוש נכון, הא בראשונה כו' דקאי דמצות ייבום קודמת שהיו מתכוונין לשם מצוה, תדע, דהתם לבתר הכי חוזר ונקיט לשטתם סיפא דקתני ועכשיו שאינן מתכוונין לשם מצוה ולפרשה, מיכלל דמעיקרא לא מיירי בה, הילכך הא דאמ' רב אין כופין ארישא קאי כדאמרינן והכי קאמר, מעיקרא דהוות מצות ייבום קודמת דאי כמה כדכתיב באוריית' קא עבדינן אפי' הכי לא היה בה כפייה דרבנן על כך, דכי הוו אתו התלמידים קמי דרבא [צ"ל דרב] לשאול מנהג ראשונים איך היו עושין ואמ' להן רבא [צ"ל רב] הכי הוו אמרי ליבם, אי ניחא לייבומי בדידך תלא רחמנא. ואף רב יהוד' דאתקין בגיטא דחליצותא איך פלוני' בת פלונ' דקרבת כו' ואמרנא לה את צבית ליבומה יבם כו', איהו אתקין למיכתב כדכת' בספרא דאורייתא דמשה, כלומ' שהייתה יכול להוכיח שכוונתך לשם מצוה אז היה יב[ו]ם קודם, אבל השתא דאינ' איפשר לאדם להוכיח על המחשבה מה בליבו פשיט' שכופין לחלוץ בין תבע הבעל כר' יוחנן דאמ' [לקמן ס"ד ע"א] תבע לחלוץ נזקקין לו וכותבין לו איגרת מרד אם תסרב והוא הדין אם היה [צ"ל היא] תבעה ובאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה דכופין אות' לחלוץ ולא שבקינן ליה ליבם משום חשש איסורא דאוריית' (כר') [כ]אבא שאול דאמ' [יבמות ל"ט ע"ב] קרובני בעיני לעשות הוולד ממזר. וגדולה מזו שנינו התם ביבמות פר' בית שמי [קי"א ע"ב] המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה וכו' דכופין אותו שיחלוץ לה אע"פ שכמו מקצת פשיעותה היא וכל שכן בכי האי גוונא, ואין מניחין את היבם לדוחקה לשום דבר אלא כופין אותו ויחלוץ, ואע"פ דפר"ח התם ביבמות דהלכה כרבנן חוששין לפסק רבינו תם דמסתבר טעמ'.
<h2>דף ב:</h2>
דילמ' לאפוקי מדרבותינו כו'. וקשי' הא מרישא נמי שמעת לאפוקי מדרבותינו דהא קתני הרי זה גיטך אם מתי כו' ואילו לרבותינו אליבא דר' יוסי גט גמור הוא דזמנו של שטר מוכיח עליו והוה ליה כולה יום אם מתי, והכי נמי קאמר בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ב ע"א] דההיא מפקא מדר' יוסי, תריץ, דאי לאו סיפא הוה אמינא ר' יוסי לא פליג אלא ארישא דאי כתיב זמן בשטר, אבל אי לא איכתיב זמן בשטר אלא בעל פה אומר לה הרי זה גיטך הייתי אומר זמן נתינתו שבעל פה לא יוכיח על שטר לעשות נתינתו כמהיום, להכי איצטריך לשנות סיפא אם לא באתי מיכן וכו', ייתיר המשנה לאפוקי מדרבותינו אליבא דר' יוסי דאפי' על פה נמי פליג, והכי איתא בהדיא פר' מי שאחזו [שם], וברישא ובסיפא אשמעינ' תנא קמא דאין גט לאחר מיתה אפי' בכי האי גוונא דעוסק בתקנא ומקדים ונותן לה גט עתה ולא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, אפי' הכי הואיל ולא כתב מיום בפירוש אינו גט, וייתר משנת סיפא לאפוקי מדרבותינו, הילכך אע"ג דאשמעינן התם [שם ע"ו ע"ב] גבי הא דתנן כתבו (ונתנו) [צ"ל ותנו] גט לאשתי אם לא באתי מיכן ועד (שלש') [צ"ל י"ב חדש], דקמסיים התם, כתבו לאחר שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש, אם הגט [קודם] למיתה כו', דהתם אמר בפירוש שלא יכתבו ויתנו [אלא] לאחר שנים עשר, הילכך בדין הוא דאם לא יספקו ליתנו עד שימות לא יתנו לאחר מיתה, אבל הכא דהקדים ונתן לה גט עכשיו אימ' מודה רבנן לר' יוסי דודאי זמנו קבוע של שטר מוכיח עליו דגלי אדעתיה שעוסק בכל מאמצי כח שלא תיפול קמי יבם וכמאן דכת' מהיום דמי הוי גט אפי' מת קודם הזמן קמל"ן דלא.
אמר להו חזו דאתאי כו'. ואע"ג דהשתא אליבא דר' יוסי קיימ' ואית ליה גילויי דעתא בגיטא מילתא היא, הני מילי מיקמי דתיתי גיטא ליד האשה כר' גידל בר עילא בהשלח גיטין [ל"ד ע"א], אבל הכא כבר נתן הגט ולא לבטולי בא שהרי כבר נתן אלא לקיומיה תנאי והא לא קיים, והכי מתרץ בהשולח גיטין [שם] אבל הכא כבר נתן גט ולא לבטולי בא שהרי כבר נתן אלא לקיומי תנאי והכי מוכיח כדפריש', שהרי אנן קיימ' לן כר' יוסי שאפי' בעל פה זמנו של גט מוכיח וכמאן דאמ' לה מהיום אם לא באתי עד ל' יום דמי, אם כן אפי' אמ' הבעל בפירוש אני חוזר בו מתנאי שעשיתי לאו כל כמיניה דלא אתי דיבור ומבטל ליה למעשה, דעד כאן לא פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בפר' האומר בקידושין [נ"ט ע"א] שאם אמ' לאשה הרי את מקודשת [לי] לאחר ל' יום וחזרה בה עד שלא נשלמו, דלר' יוחנן דאמ' חוזרת כו' כדאית' התם, אבל הכא לא, וכל שכן בגלויי דעתא בעלמ', ויותר נראה אפי' לר' יוחנן דאמ' חוזרת משמע דוקא היא שהקידושין בידה ואי בעיא הייתה מחזירתו לו בתוך למ"ד ומפקעת קידושיה, והוא הדין דדיבורא נמי מפקענא מטעמ' דקאמ', אבל המקדש פשיטא שאינו חוזר מאחר שאין קידושיו אצלו אלא ביד האשה, וגבי גט, אם נתן לה גט ואמ' לה דתתגרש בו לאחר שלשים לא מצי הדר ביה, אלא בשליח דוקא דאינו זוכה לחוב לה ומצי אמ' הבעל לאחר שעשאו שליח להולכה בטל הוא, הרי הוא כחרב [צ"ל כחרס], דבטליה לשליחותיה, הילכך הוא הכי כדפריש'. והא דמייתא התם בהשולח [גיטין ל"ד ע"א] תרי עובדי, ההוא גברא דאמ' לארוסתו אי לא נסיבנא לך עד ל' יום כו', וכן ההוא דאמר אי לא אתינא עד ריש ירחא דאדר כו', דמסיק התם אי משום גלויי דעתא בגיטא פלוגתא דאביי ורבא, ופי' והלכה כאביי בזו שהיא בכלל יע"ל קג"ם, ומס(ו)יים התם דהילכת' כנחמן ונחמן והילכת' כנחמני, שעתה משמע דאף לאחר שהבעל נתן גט לאשה לרבא בגלויי דעתא בטיל, תשובה, ודאי צריכ' אנו לפרש הני עובדי הכי, דמסר הבעל לארוסתו בתורת פקדון עד ל' יום שאם לא יקיים לתנאו עד אותו זמן דאז ליהוי גיטא, דהשתא אי בשלא קיים תנאו ההיא שעתא הוא דיהיב לה וכי מבטל קודם שפיר מבטל שהרי פקדון הוא בידה עדיין, אבל אם מתחילה לשם גט נתנו לה אפי' אמ' התגרשי בו לאחר ל' יום שוב אינו יכול לבטלו אפילו בחזרה גמורה כאשר הוכחתי.
דילמא אונסא דשכיח שאני, ועתה כסבור חילוקי' בדבר אונסא דשכיח כי הא דפסקיה מברא מיבעי ליה למיגרש לאתנויי שאם יארע יבטל גיטו ואי לא אתני כאילו אמ' בפי' שאם ימצא לא יבטל גיטו, ואונסא דשכיח ולא שכיח כמו חולי ומיתה אם יארעו מבטלי גט המגרש אלא אם כן אתני בפירוש בעת נתינת הגט דכל אונסא דאיתיליד לא יבטל הגט. ואונסא דלא שכיח לגמרי כגון נפל הבית או אכלו ארי או הכישו נחש אפי' אתני בפיר' לכל אונסא דאיתיליד לא יבטל גיטו י"ל אונסא ודאי כאילו לא אסיק אדעתיה ובטל הגט. אבל לבסוף דתקינו רבנן אין אונס בגיטין, והכי קיימ' לן כדמוכח בהנהו תרי עובדי דהשולח שהבאתי לעיניין פי' גילוי דעתא בגיטין דקאמ' סתמא דתלמוד משום אונסא אין אונס בגיטין, אם כן הכי הילכת' וכך פר"ח, אם כן השתא אונסא דשכיח ולא שכיח תורה אחת להם (ומבטלי) [ולא מבטלי] גיטא. הילכך אי אתני בפיר' ואמ' בעת נתינתו גט לאשתו דמקבל כל אונס דמתיליד, ודאי לא אתני אלא על אונסא דלא שכיח לגמרי כגון נפל הבית וכיוצא בו, והואיל והתנה עליהם בפי' דלא יבטלו הגט ממי' לא יבטלוהו. כנ"ב.
משום צנועות דזמנין דלא אניס וסברא אניס כול'. פי' זימנין דלא אניס הדא אונסין דלא שכיחי ומסתמא אם לא יבא לביתו לזמן שקבע הוי גיטא דניתקיים התנאי וסברא בדעתה שמא יבא הבעל ויגלה אונסו בעדים הרי גט בטל ונמנעת מלבוא לב"ד להתירה ומתענגא [צ"ל ומתעגנא] ויתבא. וקרי לה צנועה דמחמרה אנפשה וחוששת אפי' האונסין דלא שכיחי, ומשום פרוצות כו', זמנין דאניס ואמרה לא אניס, ואמרה כשלא יבא לזמן שקבע לפני ב"ד דלא אניס, ואמרה במזיד משמע, ששמעה מעד אחד דאניס ובלבה שאין עדים לאונס בעלה כי אם זה אחד דאינו נאמן לעקור גט שבידה, ואומרת להכחישו דלא אניס, ונקראת פרוצה, דהואיל וכבר רואה מקצת עדות על האונס היה לה לחוש אולי ימצא שיני עמו ונמצאת גט בטל ובניה ממזירין.
<h2>דף ג.</h2>
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו'. לא נהיר' פיר' הקונט' דפיר' הכא קידושי' נעקרי' ל[מ]פרע משעת [קידושין] על ידי מאורע אונסין שנארעו בגט זה, דאם כן כל אדם שזינתה אשתו בברור ונאסרה לבועל ולבעל או התרו לבועל ונתחייב מיתה או הוליד ממנה הבועל ממזירין, ישלח גט לאשתו על ידי שליח ויבטלנו, [ו]אינו מבוטל כרבן שמעון בן גמליאל, ויפקעינהו רבנן לקידושי למפרע ונמצא למפרע עם הפנוייה זינה ויציל על כל אילו. אי נמי יתן גט לאשתו באונסי דשכיחי שעת(א)[ה] לא מפלגינן בינייהו ובין אונסין דלא שכיחי ויפקעו קידושין למפרע, ואי נמי שכיב מרע שנארעו באשתו דברים הללו יתן לה גט ויחזור בו כשיעמוד, ואינה חזרה גזירה שמא יאמרו יש (לה) [צ"ל גט] לאחר מיתה לר' חסדא ולרבה בר רב הונא בפר' מי שאחזו [גיטין ע"ג ע"א], ואפקעינהו רבנן לקידושייהו מינייהו, אלא ליתה, דאין הפקעת קידושין למפרע אלא בעושה שלא כהוגן, כי ההוא דתלא וקדיש בחזקת הבתים [ב"ב מ"ח ע"ב] ואותבוה אבי כור[ס]ייה וחטפה, פר' בית שמאי ביבמות [קי"א ע"א] דתחילה תחילה לא חלו קידושין, אלא בכי האי גוונא בגירושי הגט אינה מגורשת אלא מנתינת הגט ואילך וליכא תקנתא לכל הני דאמרן. והכי פי' הכא דצנועות ופרוצות וגבי ביטלו מבוטל ושכיב מרע דמי שאחזו וכיוצא בו. כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, פי' אדעתא דרבנן מקיים קידושיו ומפקעינן בגט, אם נראה להם להפקיע קידושיו אפי' בלא גט כגון בעושה שלא כהוגן, הרי תחילה מיד לא חלו קידושין הואיל ואמ' בשעת קידושיו כדת משה וישר', וכי ה[י]כי דבשעת קידושין על דעת רבנן מקדש הכי נמי בשעת גירושיה נמי מגרש אדעתא דרבנן, הואיל ותקינו רבנן לכל המגרש דאין אונס בגיטין וגם ביטלו אינו מבוטל, וגם לשכיב מרע שלא לחזור, הרי כל המגרשין כאילו מפרשי בשעת נתינת הגט בפירוש שאפי' אירע אונס או יבטל שליחות השליח או שכיב מרע יחזור, לא יהיה אונס מבטל הגט ולא ביטלו אותו, ולא חזרת שכיב מרע תועיל לשכיב מרע, והוי גט מדאורייתא הואיל ובשעת [הנתינה] נחשוב כאילו כך אמ' בפי' ושוב גט ההוא לא יתבטל מחמת כל אלה, והשתא אתי שפיר, מדאורייתא לא בטיל (ו)משום כל הני, ורבנן בתקנתם העמידו כשרותן מן התורה כדאמרן. זה ישר ועיקר. ויש מי שאומרי' דמה דלא עבדינן תקנתא לכל אלה התקלות שהוזכרנו, משום אתקנתא לרשיעי לא למיעבד, אינו כך דעתא דרבנן ולעולם הכא ובכל מקום עקירת קידושין למפרע, וקשיא לי, הא עבדינן נמי תקנת פרוצות והיינו נמי תקנתא לרשיעי, ועוד לדרוש לה, הלא כשיפקעו קידושים לא יפקיעום אלא בעבור תקנתא שתקנו טענת אונס וביטול השליחות וחזרת שכיב מרע בגט ובעבור שנארעו אף אלה מקראות [צ"ל מקריות] שאמרנו ויהיה גם להם בכך תעקר תקנתא דרבנן, וליתה כלל. והכי הוא עיקר כדפרישית. ועל ידי שמזכיר כאן עם עקירת קידושין למפרע וכן גם ביטלו אינו מבוטל וגבי חזרת שכיב מרע כמו כן כדפרישית, דכל עינייני הפקעות קידושין למפרע רבנן מצו מפקעי גם בלא גט ובגט אדעתייהו כולי עלמא מקדשי ומגרשי, עתה מייתי בכל מקום. והא דאמ' רבינא לר' אשי ומקשי לו על הפקעות קידושין למפרע בלא גט, התינח דקדיש בכספא כו', אבל לא הפקעות קידושין בגט. זה עיקר.
<h2>דף ג:</h2>
ולדרוש להו דאונס שריא. פי' גם לחזור לבעלה גם ליבעל להגמון ולא ליהרג, דמעשה דקעבדה אשה אינו מעשה אלא אם כן עושה מרצון דקרקע עולם היא, כדאמרינ' גבי אסתר בסנהדרין [ע"ד ע"א] דפרכינן הא אסתר פרהסיא הואי, ואמרי' דבפרהסיא כמו שעת השמד אפי' לשנויי ערקתא דמסאנא כדי ללבנה מלהתאבל על ירושלים, כדאמ' בביצה [ט"ו ע"א] מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו, וכן אמרי' בבבא קמא [נ"ט ע"ב], ר' אלעז' היה לבוש מסאנה אוכמי כו', ואם יהיה השמד או פרהסיא שיאמרו לישר' לשנותה ללובן להעביר על המצות אע"פ שזה אינה מצוה ממש אפי' הכי יהרג ולא יעבור, ושנינו שינויי ערקתא מעשה ויהרג, אסתר קרקע עולם היתה הכי נמי הכא.
משום דאיכא פרוצות, דמפקרן נפשייהו מרצון טרם יתבעון להגמון ונאסרו על בעליהן.
<h2>דף ד.</h2>
ובועל בעילת מצוה ופורש. והכנסת כלה לחופה היא תחילת הרגל ואנינות אינה מעכבת את השמחה, אבל אם נקבר הואיל וחל אבילות קודם שהתחיל הרגל תו לא שבקינן להכניס כלתו לחופה דנאסר נמ' בשמחה, ומדלא חזינן אדם החולק בדבר שמעת מינה אפי' למאן דפליג עליה דרשב"ג ואסר בשבת את מי שמתו מוטל לפניו בתשמיש המיטה, בברכות [י"ח ע"א] ומועד קטן [כ"ג ע"ב], הני מילי שבת דאף גבי אבילות עולה ואינה מפסקת, אבל שבעת ימי חופה רגל הן ורגל אף אבילות דחמירה מפסיק שאסורה בכל מיני שמחה, נעילת הסנדל וכיוצא בו וכל שכן אנינות דקילא, הילכך בועל בעילת מצוה ופורש לדברי הכל, אבל הא תימ', דעתה משמ' דשבת ק[י]לא מן הרגל לעיניין תשמיש המיטה כדאמרינ', ותניא דבש[ב]עת ימי המשתה לאחר שקברו המת הוא ישן בין האנשים ואשתו כו' ומסי[י]ע לר' יוחנן דאמ' ברגל דברים של צנעא נוהג, ומשמ' דליכא מאן דפליג על כך, ואילו גבי שבת איכא למאן דאמ' אין אבילות בשבת בת[ש]מיש המיטה והלכה כדברי המקיל באבל, והרי שבת חמירא, תריץ, דכי אמר ר' יוחנ' כי דברים של צנעה נוהג ברגל, היכא דחל אבילות ברגל, שנקבר המת ברגל, אבל נקבר אפי' שעה אחת קודם הרגל בטלה גזירת שבעה לגמרי ומיד ברגל מותר בדברים של צינעה, הילכך אין כאן חומרא דשבת.
<h2>דף ה:</h2>
דם מפקד פקיד או חבורי מחבר, שלשה כללות הן, בשנים פליג[י] ר' יהודה ור' שמע' והאחד מודים כולם. פסיק רישיה, אם אדם עושה בשבת וצריך הוא לראש שמכוין להסירו לאוכלו או שום הנאה לעשות מגופו, אע"פ שאינו מתכוין לנטילת נשמה, הואיל ואי איפשר להסרת הראש בלא נטילת נשמה ואינו מקלקל אצלה והיא אב מלאכה, אף ר' שמע' מיחייב, כגון הפוצע חלזון להוציא דמו לצבוע בו דפרכינ' [שבת ע"ה ע"א] וליחייב משום נטילת נשמה ופרקינ' ר' יוחנ' אמ' שפצעו מת ורבא אמ' שפצעו חי ומתעסק הוא אצל נטילת נשמה, והא אביי ורבא דאמרי [תרווייהו] מודה ר' שמע' בפסיק רישיה ולא ימות, שני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כו', כלומ' מקלקל הוא אצל נטילת נשמה הא לאו הכי חייב עליה, ומשום חבורה נמי ליכא (ליכא) לחייוביה, שהרי מקלקל ודלא כר' שמע', והא דמייתא התם מודה ר' שמע' בפסיק רישיה, כלומ' כל שכן ר' יהוד' דבר פלוגתיה. וכן התולש עולשין כו' פרק הבונה [שם ק"ג ע"א], דאי קעביד בארעא דידיה שקרקע שלו מיתייפה, אפילו אינו מתכוין לייפותו אמרינן חייב, דמודה ר' שמע' בפסיק רישיה כו', וכן ההיא דפרק לולב הגזול [סוכה ל"ב ע"ב], דתנן הדס שענפיו מרובין מעליו פסול כו' ותניא בגמרא [ל"ג ע"ב], אין ממעטין ביום טוב, משום ר' אלעז' בר' שמעון אמרו ממעטין, ופרכינ', לר' אלעז' והא קמתקן מנא, ופריק כגון שליקטו לאכילה וסבר לה כאבוה דאמ' דבר שאין מתכוין מותר, פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון זה שאין מתכוין לתיקון כלי קורא כמ' כן דבר שאינו מתכוין, ופרכינ' והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמע' בפסיק רישיה ולא ימות דהואיל ומלקטן לאוכלן צריכה לגופה היא, ומתריץ, כגון דאית ליה הושענא יתירתא הא לאו הכי חייב, וכן כל כיוצא בהן, כגון סוכרייא דנזייתא דאסור להדוקיה כו' משום פסיק רישיה [לקמן ו' ע"א], פי' מסוכרייא, בגד שכורכין סביבות ברזא של חבית למלאות חורי החבית שאין עובי הברזא יכול למלאות, ונזייתא מליאה מים או שכר שכנגד ההוא נושרה בהן ולבסוף מתלבן כשיתייבש והוא אב מלאכה, אבל היין אין בו תורת ליבון ואהכי מסננין אותו בסודרין דליכא למיגזר משום סחיטה, הילכך הכא דאייתינן עלה במים ושכר שיש בהן תורת ליבון, ואע"פ שאדם מתכוין להדקה כדי שישמר הבגד ההוא (ש)שסביב הברזא בתוך החבית תדיר כדי שיהא מזומן לסתום הנקבים שתיקנו לצורכן ואינו מתכוין לליבון הבגד חייב, דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וההיא דפרק ר' אליעז' [שבת קל"ג ע"א] בשר אע"פ שיש שם בהרת ימול כו', ופרכינ' הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ופרקינ' לבסוף אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמע' וכו', וכן ההיא דתניא נמי התם השמר בנגע [הצרעת] לשמור וגו', לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי כתיפו וטיט שעל גבי רגלו וכו', ופרכינ' הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא וכו', אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמע' וכו', ותימ' הא בבריית' קמא מתכוין להסיר העורלה שיהא [צ"ל שהיא] היזק, וסיב וטיט נמי מתכוין להרחיקם ממנו וכי מתעדבה [צ"ל מתעבדה] מלאכה כגון העברת צרעת על ידי כך הויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואמאי מחייבינן אליב' דר' שמע' דאיצטריך קרא למישרייה. תשובה. כיון דגבי מילה מיתקן גברא על ידי הסרת העורלה, שיוצא ידי מצות מילה, ולר' שמע' דלא קרי תיקון מילה תיקון בפר' האורג [שם ק"ו ע"א], וכל מקום הרי סביר' ליה קילקול בחבורה חשיב כמתקן וחייב, הסרת ערלה כצריכה לגופה נחשבת, וכן סיב וטיט בבריית' שנייה תיקון בגדי הנושאין בהן, או גופו לבד [ב]תיקון הצרעת, כצריכה לגופה דמי וליחייב משום צרעת, אתא קרא שרייה, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטר בה ר' שמע' ופליג אדר' יהוד' אע"ג דכמו הוא פסיק רישיה הוא בכל מקום, כגון שאותו דבר שמכוין ליה ליק(י)חנו אינו צריך לו כלל וברצונו שלא היה כאן מעולם, ובעבור כי לא עמל בעיניו הוויתו בעולם לוקח אותו משם ומחזיקו [צ"ל ומרחיקו] מעליו, וגם אין בו שום תיקון בלקיחתו לדבר אחר חוץ מן המלאכה שנעשת מאיליה על ידו, בההיא ר' שמע' פטר, כמ' זב שיצא (ממנו) בכיס שלו לרשות הרבים [שבת י"א ע"ב], דברצונו לא הייתה זיבה מעולם ועכשיו שישנו נותן הכיס להרחיקו מעליו שלא יטנפו כלים. וכן הקורע בחמתו [שם ק"ה ע"ב], ברצונו שלא היה נכנס בו הכעס, ועכשיו קורע לייתוביי צ[ע]ריה להרחיק הכעס, וכן מוציא את המת לקוברו [שם צ"ד ע"ב], וכולן פסיק רישיה [ו]אפי' הכי פטר ר' שמע', שגם תיקון לדבר חוץ ממלאכה הנעשית על ידם אין בהם. אבל מרא לחפור בו וספר תורה לקרות בו [שם] הם מלאכה הצריכה לגופה ופסיק רישיה וחייב, והן במיניין החייוב של מעלה. וכן מפיס מורסא [שם ק"ז ע"ב] אם לא להוציא ליחה, אע"פ שאי איפשר שלא יעשה פה והוא פסיק רישיה פטור, שברצונו לא הייתה מכה מעולם ולהרחיק ההיזק כוונתו, ובלחה אין בה תיקון אחר לבד ממלאכת הפה שנעשה מאיליו והוא המביא רפואה למכה ולא לחה, הילכך דבר שאין מתכוין כזה פטר ר' שמע', ולא כפי' הקונט' שפי' דאיפשר להוציא לחה בלא עשיית פה, דאין כן, אין זו מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דבר שאין מתכוין והיא מותר לכתחילה אפי' היכ' דליכא צער, ובפרק שמונה שרצים קורא אילו מפיס מורסא וצידת נחש וצידת צבי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומשום צערא הוא דשרי ר' שמעון לכתחילה במחט של יד ליטול בה קוץ, הילכך ליתה. וכן החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה [שם ע"ג ע"ב], דאי לא מקלקל הוא אמרינן לר' יהוד' חייב ולר' שמע' פטור, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, צורך העפר הזה היינו לכסות בו צואה, דהיינו להרחיק ההיזק, או לכסות בו דם ציפורים ששחט, דמצות לא להנות ניתנו, והכי איתא במס' ביצה [ח' ע"ב], וכאילו אין באותו עפר שום צורך ולא תיקון דמי ופטור לר' שמע', ודמיא הא לההיא דכריתות בפרק ספק אכל חלב [כ' ע"ב], החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהם, פי' שלא נתכוין אליהם אלא פסיק רישא איכא, תני חדא חייב ותניא אידך פטור, הא דתניא פטור (ר' שמע') הא מני ר' שמע' דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, דהואיל וחתייתו להתחמם, דהיינו להרחיק היזק צינה שבו, שברצונו לא נכנסה בו מעולם, הילכ' אין בכוונתו שום תיקון לדבר אחר וצורך ופטור עליה, והוא הדין ההיא (מ)דתניא התם שכיבה גחלים העליונות והתחתונות והובערו מאיליהן, דאין עיניין לחייב כר' שמע', דר' אשי מוקים פלוגתייהו הא כמאן דאמ' דבר שאין מתכוין מותר כו', האי דבר שאינו מתכוין הוא ודאי מלאכה שאינה צריכה לגופה דקרי לה נמי דבר שאינו מתכוין כדפי', וכגון שאינו צריך להבער(ו)ת התחתונות דיש לו אחרים להתחמם, כי ההיא דאוקימנא בסוכה [ל"ג ע"ב] דאית ליה הושענא יתירתא ואינה צריכה לגופה ולר' יהוד' חייב ולר' שמע' פטור. תחילת כלל השלישי, שר' שמעון מתיר לכתחילה ור' יהוד' אוסר לכתחילה מדרבנן, דומיא דאהא גורר אדם מיטה וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ [שבת כ"ב ע"א], ואע"ג דבגדולים נמי מיירי, לא גדולים יותר מדאי, אלא פעמים הוה חריץ על ידיהן ופעמים לא, וכן הא דתניא [כלאים פ"ט מ"ה], מוכרי כסות מוכרין כדרכן כו', שבשעת שלובשין אינו צריך להן כיון שיש לו מלבושין אחרים תחתיהן ואין לירא אלא מהכאת שרב גדול או תוקף הצינה שיהא צריך גם להן, הואיל ובעת שלבשן אין צריך בהן ויכול להיות שעולם לא יצטרך, אפי' אם לבסוף [צריך להן] הנה דבר שאין מתכוין מותר לר' שמע' ולר' יהוד' אסור דרבנן, והא דאמרינ' בריש יבמות [ד' ע"ב] אליבא דר' יהוד' אי כתב רחמנ' לא יעלה עליך [ויקרא י"ט] הוה אמינ' כל העלאה אסור אפי' מוכרי כסות כו', דמשמע מותר היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור, אי נמי הנהו מוכרי כסות הפשילן על כתיפו מאחוריו, דהוה אמינ' אפי' זה אסור, קמ"ל לא תלבש שעטנז [דברים כ"ב] דאית ביה הנאה, והכי איכא בתורת כהנים [קדושים פ"ד], אי לא יעלה עליך יכול לא יפשלם בקופתו לאחוריו ת"ל לא תלבש. ואי קשיא, לר' שמע' איך ילבשו מוכרי כסות אפילו על שאר בגדים והלא אמרו חכמים אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור שמא תכריך לו נימא [יומא ס"ט ע"א], וכל שכן עליו, תריץ, לא גזרו [אלא] במצעות שאדם מתכוין להנות ומתגלגל, שמא יתגלגל אצל הכלאים ותיכרך לו נימא, אבל כאן שאינו מתכוין אין לגזור, שהרי אפי' תיכרך אינו מתכוין ואין לגזור, דגדולה מזו אמרינ' שאע"פ שפעמ' יהנה הנאה גמורה בתוקף הצינה או חמה ר' שמע' מתיר משום דבר שאין מתכוין. נחזור על הראשונות, דקירוד וקירצוף נמי פעמים שאינן מחברין ודבר שאין מתכוין הוא ושרי ר' שמע' במס' ביצה [כ"ג ע"א], וכן גבי פורסין מחצלת על גבי [כוורת] דבורים [שבת מ"ג ע"א] אפי' יעשנה כמצודה, שפעמים ניצודין מאיליהן לר' שמעון מותר דדבר שאין מתכוין הוא וכהנה רבות ולפי דרך זה כל השיטות מתיישבות.
ואם תימצא לומ' דם מיפקד פקיד, פי' פקיד ועקיר, לדם הוא צריך ושרי, פי' לכתחילה דמלאכה שאינה צריכ' לגופה היא ובמקום צערא שרינן לכתחילה כדשרינן מפיס מורסא, וחתן מצטער הוא, או דילמא הלכה כר' שמ' דאמר שאין מתכוין מותר, האי דבר שאין מתכוין מלאכה שאינה צריכה לגופה כדפריש', ובהרבה מקומות מפיק לה בהאי לישנא, במסכת סוכה [ל"ג ע"ב] אשר הבאתי מההיא דר' אלעז' בר' שמעון דממעטין ביום טוב ובמלקטן לאכילה וסבר ליה כאבוה דאמ' דבר שאין מתכוין מותר וכגון דאית ליה הושענא יתירתה דהוה לה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקרי לה דבר שאין מתכוין, וטוב(ה)[י] איכא בתלמוד.
ואם תימצא לומ' להנאת עצמו מתכוין הלכה כר' יהוד' או הלכה כר' שמע'. לפי שרואה התלמוד סתמות חלוקות, יש מקומות שסותם הלכה כר' שמע' דאמ' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ויש מקומות שסותם לחייוב כר' יהוד', בעבור כך מסתפק הילכת' כאיזו סתמא, כי ההיא דהאורג [שבת ק"ה ע"ב] תנן סתמא, הקורע בחמתו כו' דפטור, והא מלאכה שאינה צריכה לגופה דקא בעי לייתובי יצריה ולהכי מוקמינן לה כר' שמע', ובסיפא מסיים התם סתמא כל המקלקלין פטורין, משמע אפי' חובל ומבעיר, וכי עיניית בה שפיר תמצא דפלוגתא דר' יהוד' ור' שמע' במלאכה שאינה צריכה לגופה תלוייה בכך, דאי נימא דלהכי איצטריך רחמנ' למישרי מילה בשבת דמה לי תקוני מנה ומה לי תקוני גברא, ואצל שריפת בת כהן [שם ק"ו ע"א], מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין, כר' יהוד' דמוקי לה הכי, על כרחיך מיניה נילף בכל מקום דמלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב, דהא הני לא צריכי לגופה, דמאוסה עורלה שאמר הכת' להסירה ולהשליכה וגברא מיתקן מאיליו, ובישול פתילה דבת כהן לבער המחוייבת מיתה, והיינו דומה למוציא את המת לקוברו או כיסו של זב בעבור הזיבה, דהם מלאכה שאינה צריכה לגופא, והוא הדין בישול פתילה כדי להמית בת כהן, הילכ' לר' [יהוד'] זה ילמד בכל מקום שחייב אפי' אינה צריכה לגופה, וכן הוא אם אדם עושה בכוונה מלאכה כי הכא אלא שעושה בעבור דבר שיש בו היזק כדי להרחיקו ממנו, כמו שמתכוין להסיר דבר היזק ומסירו והמלאכה נעשת על ידי הסרתו, כמו מתכוין להסיר ליחה והפה נעשית מאיליו, הכל יקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה וחייב לר' יהודה דיליף ממילה ושריפת [בת] כהן דאיצטריך קרא למשרינהו, ולר' שמעון דפטר בעלמ' אמלאכה שאינה צריכה לגופה כמ' במוציא את המת במיטה דתנן [שבת צ"ג ע"ב] ור' שמעון פוטר וכן בכל מקום, על כרחין אית לן למימ' דמילה ושריפת בת כהן קילקול הן, מילה וכל מלאכות שבת ממשכן גמרינן, דהן תיקוני כלים ולא תיקוני אדם ותיקונו אינו כלום דמה מיתקן אלא שמקיים מצוה, ואין קרי תיקון אם גופו הוה מיתקן כגון מפיס מורסא לעשות לה פה, ואותה חבורה קילקול הוא, וכן בישול פתילה כאילו הוא משליך לאיבוד, שממית בה בת כהן, ואינו דומה למיטה וכיס שאמרנו, שהן אינן הולכין לאיבוד, והשתא מוחלפת שיטתן, שתחילה מיקל מדר' יהוד' ופטר על שאינה צריכה ועכשיו מחייב אף מקלקל או מתעסק בחבורה, כדאמרינ' בכריתות [י"ט ע"ב] גבי שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד לאחר השבת מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב דיליף ממילה ושריפה, אבל לר' יהודה ליכא למילף דהני נמי תיקון הן, ור' שמעון סבר מה תיקון הוא במילה ושריפה אלא שנעשת מצותו, תיקון מצוה לא תיקון הוא אלא כשמתקן בגוף הדבר, כגון מפיס מורסא אם מתכוין לעשות לה פה שמרפא הגוף, אבל הני לאו מידי תיקון אית בהו, ואם מתכוין להוציא לחה פטור דמפקד פקיד אין כאן חבורה כדאמרינ' לקמן. ואי קשיא, הני תרי ברייתות דכריתות [כ' ע"ב], החותה גחלים בשבת וכיבה והובערו מאיליהן דחייב אחת, אי נמי דחותה גחלים בשבת להתחמם והובערו מאיליהן דפטור לגמרי, אמרינן התם לר' שמעון דמלאכה שאינ' צריכה פטור, ואמאי, הא לר' שמעון אפי' מקלקל ומתעסק בחובל ומבעיר חייב וכל שכן היכא דמתקן אע"פ דמלאכה שאינה צריכ' לגופה, תריץ, לא חייב ר' שמעון במתעסק ומקלקל בהבערה אלא דומיא דבישול פתילה שהייתה בבת כהן, כעין ההיא דר' יוסי ביבמות [ו' ע"ב], הבערה ללאו יצאה לדידיה ואבישול מיחייב דאמ' מה לי בישול פתילה ומה לי בישול סממנין, ר' שמעון נמי בבישול מקלקל ומתעסק חייב, אבל לא בהבערה עד שיהא בה תיקון ומלאכה הצריכה לגופה, אפי' הכי התם בכריתות איכא למאן דאמ' דלר' שמע' אפי' מקלקל בהבערה בעלמא חייב, ומיהו למאי דפרכינן בבבא קמא [ל"ד ע"ב] לר' יוחנן חובל ומבעיר אינה משנה דסבירא ליה כר' יהוד' כל המקלקלין פטורין ממדליק את הגדיש בשבת דחייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו שמתחייב בנפשו ופכרינן [צ"ל ופרכינן] דאדם דומיא דשור דלא מתכוין, ותירץ ר' יוחנ' דאדרבה שור דומיא דאדם דמכוין לשום הנאה, לפי מאי דמחלקינן בין הבערה גרידה לבישול, תירוצו אפי' לר' שמע', ולמאי דמדמה הבערה גרידא לבישול דמיחייב אף לקילקול, תירוצו אליב' דר' יהוד'. נחזור לשיטתנו, נמצאת סתמא דכל המקלקלין פטורין [שבת ק"ה ע"ב] ר' יהוד' היא, וסתמא אחרינא דשני תינוקות [שם קל"ז ע"א] כר' שמעון. דמתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב, וסתמא אחרינא דהמצניע [שם צ"ג ע"ב], המוציא את המת במיטה חייב כר' יהודה, והיא נשנית בלשון רבים ור' שמע' התם [פליג] על רבים, וכן בשילהי ח' שרצים [שם קי"א ע"א], בני מלכים סכין בשמן וורד, דהואיל ושכיחי [בסיכה] בחול אף בלא מכה הרי אינן עושין בעבור מכה כלום אלא להסיר צערא דאית להו שהורגלו בסיכה, דמכל מקום השתא מיהא לסיכה מתכוין ואפי' כשתהיה המכה מותרין ואם נתרפאת נתרפאת, ור' שמעון התם שרי אף להדיוטות כבני מלכים [אף ד]לא שכיחי בסיכה, דמכל מקום השתא לסיכה מיתכוין כשאר בני מלכים להסיר הצער וכובד הגוף המצער אותו, הילכך אף על פי שהמכה מתרפאת מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ומותר לכתחילה במקום צערא, מידי דהוה אמפיס מורסא, ושלש מחלוקת בדבר כדאיתא התם [שבת קי"א ע"ב]. מכל מקום זו סתמא כר' יהוד', וכבר חזינן דפליגי אמוראי בכך, רב ור' יוחנן תרווייהו אית להו דר' יהוד' בכל עיניין מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב, רב כדבעינן למימ' לקמ', ור' יוחנ' מדקאמ' ליה לתנא חובל ומבעיר אינה משנה [שם ק"ו ע"א] מיכלל דאית ליה דר' יהוד' במילה ושריפה דמתקן ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא חייב כדאמרן, אבל שמו' חילק דבריו, בסיכת שמן שעל גבי מכה ומפיס מורסא וצידת נחש כר' שמע' דאמר כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מהני תלת מפיס מורסא כו' [שם ק"ז ע"א] זו לר' שמעון, דלר' יהוד' מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב חטאת, דהואיל ואינו צריך להוציא הלחה ולכך מתכוין, וכן בסיכה, להסיר שאר כובד הגוף מתכוין, שאין בו איסור אפי' יעשה פה (ה)[ל]שחין, או נחש ניצוד או תתרפא המכה בסיכה, אינה מלאכה לחייב, דהואיל ואינו צריך לה אינה מלאכת מחשבת ופטור, אבל אם מכוין על המלאכה עצמה לעשותה כי ההיא דכירה [שבת מ"ב ע"א] דאין מכבין גחלת של עץ כו', שעתה עושה איסור אב מלאכה בכוונה, שהוא מכבה, אע"פ שעושה אותו להחזיק [צ"ל להרחיק] הזיקא דרבים, חייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כזו, ובזו כדר' יהוד' סבירא ליה לשמו' הוי דומיא דבישול פתילה בשריפת בת כהן ומחבר בכוונה במילה להסיר את הערלה דעושה איסור אב מלאכה בכוונה אלא שמכוין להרחיק דבר. וזה פי' תחילת משא ומתן דקא שקיל וטרי הכא לדם הוא צריך ואסור, פי' דכיון שמתכוין לדבר דהוא אב מלאכה אע"פ שעושה לפתח פתוח ומקלקל הוא אצלו ואסור אפי' לשמו', או דילמ' להנאת עצמו קאמתכוין להרחיק צערו אע"פ שאי איפשר שלא יחבר ושרי, כלו' איכא למאן דשרי כשמואל ואולי הלכה כמותו, ואם כבר תיפשוט לי דלהנאת עצמו מיכוין, הלכה כר' יהוד' שבכל עיניין מיחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, פי' כאילו אמ' הלכה כרב ורבי יוחנן דפסקי הילכת' כר' יהוד' בכל עיניין או הלכה כר' שמע' דפטר בכי האי גוונא כשיטת ר' שמע' בדוכתא אחרינא חוץ מחובל ומבעיר, ושמואל בחובל ומבעיר לית ליה כר' שמע', אם תימצא לומ' הלכה כר' יהוד' בכל עיניין דהיינו כרב ור' יוחנן, מקלקל בחבורה הוא או מתקן, ואם תימצ' לומ' מקלקל הוא הלכה כר' יהוד' דסבירא ליה דחבורת מילה תיקון הוא אבל מקלקל בה פטור או דילמ' הלכה כר' שמע' בהא דחבורת קילקול הוא דודאי מיסתבר טעמ', דבשלמ' בישול פתילה תיקון הוא כבישול סממנין, דהואיל ומצות שריפה מצריך בבת כהן, והיינו בבישול פתילה ליברור לה מיתה יפה, הילכך תיקון ואב מלאכה הוא ואסרה הכת', אלא מחבר במילה למה לי הא אילו הוה איפשר למיעבד בסם או בשאר עיקרין להסיר הערלה בלי חבורה מי לא הויא מצוה, הילכ' השתא כשמחבר קילקול הוא ואפי' הכי איצטריך קרא למישרייה שמ' דמקלקל בחבורה חייב וגם מתעסק, דהלכה כר' שמע', ושאר מלאכה שאינה צריכה לגופה דקיימ' לן כר' יהודה לפי' משריפת בת כהן מאי, ופשיט, כי ודאי פלוגתא דאמוראי ואין הכרע. כך נראה בעיני שיטה זו.
<h2>דף ו:</h2>
הכי גרסינן. הא מני ר' שמע' היא דאמ' דבר שאין מתכוין כו'. פי' האי דבר שאין מתכוין דומיא דגורר מיטה כו', דפעמים הווה דרך הפתח ופעמ' בהטייה הואיל ובקיאין הילכך מותר לכתחילה.
מתיב ר' אמי המפיס מורסא. פי' אלמא לר' שמעון מותר לכתחילה משם צערא אע"פ שאי איפשר בלא פה כי מתכוין ללחה מותר הא נמי לבבליים תשתרי דמתכווני לדם ומיפקד פקיד, ופרי(ך)[ק] דרבא סביר ליה דדם בתולים פקיד ולא עקיר הילכך דווקא לבקיאים מותר דבר שאין מתכוין. וקשיא, הא אפי' מתעסק בחבורה חייב ואם יתכוין לפתח לפעמים איכא חיוב חטאת, תריץ, הואיל ובקיאין בהטייה לא יכוין בפתח לעול', ואפי' אם פתאום יעשו בפתח כאונס דמי ופטור.
<h2>דף ח.</h2>
שתי יצירות אחת ברחה, מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר שתי יצירות כו', פי' חדא יצירה הואי למאן דאמר שני פרצופין בפעם אחת או זנב למאן דאמ' שתי יצירות ואחת ברחה, פר"ח במדרש ואחר כך נבראת חוה, אי נמי, מר סבר חדא יצירה הואי, דהיינו זנב ולא דריש ויצר על שני פרצופין אלא ליצר טוב ויצר הרע, ושני פרצופין קורא שתי יצירות כו' כד[ד]ריש ויצר בעושין פסין [עירובין י"ח ע"א] בשני יוד"ן, השתא אתי שפיר מאי דפריק, דכולי עלמ' חדא יצירה, פי' דהיינו זנב כו', כי הא דרב יהוד' רמי כו', דלפר"ח כמו כן דקרי יצירה אחת שני פרצופין, לההיא לישנא לא איצטריך לתרץ דשפיר אתי, דלמאן דאמ' דמברך שש קראן הכת' שתי יצירות לפרצופין מוייצר [בראשית ב'] ומזכר ונקבה בראם [שם ה'], ומאן דמברך חמש מכל מקום גוף אחד נברא, אבל למאן דאמ' זנב לההוא איצטריך לתרץ כמו שמתרץ. ופי' הקונ' לא נהירא, דקרי שתי יצירות לזנב, דוייצר דמשמ' שתי יצירות למאן דאמ' שתי פרצופין דרשי בעושין פסין, ותו (למאן דאמ') דלמאן דדריש שתי פרצופין לית ליה הא דר' יהוד' בעושין פסין דקרא זכר ונקבה בראם איצטרי' לשני פרצופין ולא למחשבה, הילכך ליתה.
<h2>דף ט.</h2>
האומ' פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה כו'. פר"ח ועיקר. אין פתח פתוח אלא בדרוסת [איש], דמוכת עץ אין מתרחב פיתחה ב[ד]חיפה אחת אלא שנושרין בתוליה וכל שכן בפתח פתוח נושרין בתוליה, ואע"ג דלא הירגיש בדמים מה נעשה מהן אין לומר במזיד היטה, כדלקמן [י' ע"א] בעובדא דלפני רבן גמליאל ונראה לו כפתח פתוח ולא קים ליה וי"ל שהיה בה דם ולא הירגיש בדמים, אלא ודאי קים ליה, ואילמלא השיב אותו האיש לרבן גמליאל דודאי קים ליה היה נאמן אלא שתק איגלאי מילתא דמסופק היה לפיכך היתירו באשתו, וטענת פתח פתוח אפי' בבוגרת שכלו בתוליה איכא כדלקמן בפר' אילו נערות [ל"ו ע"ב], אבל טענת דמים אם שהתה הרבה שנה או שנתים ליכא כלל, דהא דאמ' רב בוגרת נותנין לה לילה הראשון [שם], היינו דלא שהתה אחר הנערות כל כך דאכתי מקצת בתוליה קיימין, וכן פר"ח לקמן פרק אלו נערות.
שקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים. וקשיא, הכא נמי ספק ספיקה, ספק בקטנות אפי' ברצון דפיתוי קטנה אונס כיבמות [ס"א ע"ב] ספק בגדלות, ואם תימ' לומ' בגדלות ספק באונס ספק ברצון, ואני אומ' לכך אין ספק ספיקה בכאן, דזנות בקטנה לא שכיח כדשמואל ביבמות [ל"ה ע"א], בווודאי אם קידשה אביה יתירה על בת שלש הואיל והיא מותרת כשהיא בת ביאה, אדם מצוי לזנות עם הקטנה בהיתר כמו עם הגדולה באיסור, הילכך הוה ליה ספק ספיקה, והתם אונס הוה והואיל לא נאסרה לבעל וגם לבועל לא נאסרה.
<h2>דף ט:</h2>
כל היוצא למלחמת בית דוד כו'. פי' ועל מנת שאם תתבטל המלחמה וחזר בטל הגט למפרע, הילכך חזרת אוריה לביתו אינה חזרה לבטל [הגט] שהייתה המלחמה עדיין על רבת בני עמון.
נאמן להפסידה כתובה. כמו שפיר' למעלה, כגון שטוענת מוכת עץ אני דברי וברי הוא ואף מיגו לא מה(מ)ני מטעם כמו שפיר' למעלה, או אם נרצה לומ' כגון שהיא קטנה דלא ידעה למיטען, ועם [צ"ל ואם] האב טוען דכתובת הראשנה [צ"ל הקטנה] שלו, וטענתו שמא היא ובהא מודה רבן גמליאל דנאמן להפסידה כתובתה.
לא דקטעין טענת דמים. הכא ולמעלה גבי נאמן לאוסרה עליו הכי בעינן לפרושי, דקא טעין נמי טענת דמים שאמ' לא היה דם, דהואיל ונתן לבו לחקור ולדרוש עינייני האשה אף בדמים, אם כן חקר בטוב על ידי מה נשר ואותו הוא דנאמן על פתח פתוח, אבל אם [ליכא] טענת דמים איכא למימ' במזיד היטה ולא קים ליה. והשתא אתי שפיר דאמטו להכי נאמן לאוסרה ונאמן להפסידה, אבל בטענת דמים לבדן לא הוה אוסרה דשמא מוכת עץ היא, ואם תימצי לומ' דדרוסת איש אימר באונס אפי' קיבל אביה קידושיה פחותה מבת שלש שנים, ואף לא להפסידה כתובתה דרבו ספיקות כדאמרינ' וטענתו שמא דאימר מוכת עץ ולר' מאיר מאתים בין היכיר בה ובין לא היכיר בה ולרבנן מנה, וספיקה אחרת דשמא נאנסה תחתיו, ולכל הפחות מספיקה היה האב לוקח מנה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו'. פי' בזו, שהרי תורת בעולה עליה לעניין כתובה מנה, שנכנס' לחופה, וחופה עושה אותה כבעולה לכך, והכי מפרש לה רבא לברייתא אע"פ שיש עדים שלא נסתרה וזה סמך אעדים וכנסה בחזקת בתולה אע"פ כן אין השיני יכול לטעון טענת מקח טעות של בתולים להפסידה אפי' מנה, כדאמ' רבא גופיה לעיל [י"א ע"ב] מקח טעות לגמרי משמע אין לה כלום, דשניא הא שהרי כנסה ראשון לחופה ונעשת כבעולה לעיניין כתובת מנה, זה הכונסה לא חשיבי בעיניו הא בתוליה להקפיד עליהן אם לא ימצאן להפסידה אפי' מנה שיש לה עליו כדרך בני אדם מקפידין בשאר בתולות שלא נכנסו לחופה שאם לא ימצאו בתוליהן אין להם על הבעלים כלום, כדאמ' רבא גופיה לעיל, אלא כתובתן מנה.
רב אשי אמ' בעלמ' וכו'. ושאני הכא שהרי כנסה ראשון קתני, ואם כדבריך דאחופה קאי לשתוק מלסיים כך ואני ידעתי דמה שאין השיני יכול לטעון טענת בתולים בעבור כניסת חופה הוא, שאם לא כן בעבור מה יוכל לטעון, אלא בעבור זה איצטריך לסיים כך, שכבר שנה ויש לה עדים שלא נסתרה, דמשמע קודם שאירסה והשיני נודע בעידים הדבר כך, לכך אמר שכבר כנסה ראשון וזה השיני היה מסופק אולי שכבר נבעלה לראשון ולא כנסה בחזקת בתולה, והיכי דמי, כלומ' כשאותן עדים לא העידו אותו הכי וידע שיני זה מה יעידו לבסוף, ובחזקת בתולה נשאה והוי מקחו מקח טעות, קמ"ל דלא תלינן ומגבינן לה כתובתה מנה וחופה לבדה אינה עושה אותה כבעולה.
וניחוש שמא זינתה, פי' רש"י נכון, דילמ' נועלין דלת מפני השיני שלא יברר הדבר בפני ב"ד דקתני אין השיני יכול לטעון כו' ועל ידי כך יחדל ולא יבא לב"ד ואולי אם היה בא לב"ד לברר הדברים היו באים עדים שתחת זה השיני זינתה ואסורה לו גם הייתה מפסדת כתובה, אי נמי תוכל לומ' שזה שיני טוען טענת בתולים בבית דין וב"ד משיבין אותו שאין בדבריו כלום, ולמה, הואיל ואין כאן טענת בריא דידה קמן המיישר סילופה, דהא לא מיירי הכא בטענותיה כלום ואין כאן בין לרבא בין לרב אשי.
וניחוש שמא זינתה מרצון. כשהייתה ראויה להיות תחתיו של שיני לאחר כשקידש דאין לה כתובה הואיל ושמא זינתה מרצון, ומשני שקידש ובעל לאלתר, שלא היה שיני [פורש ממנה] בין קידושין לבעילה, ושאני הכא שכנסה לחופה ועדים שלא נבעלה לראשון באו לאחר כך, כמו שפירשתי.
מאן דמתני הא דרב אשי, דבעי למימ' שאיחרו העדים להעיד עד לאחר קידושי השיני אברייתא כל שכן אמתני', דהא במשנה לא נשנה העדאת עדים מתי, אבל אברייתא נשנה דמשמ' קודם קידושי שיני היה אע"פ רב אשי מאחר העדאתן, ומאן דמתני אמתני' אבל אבריית' לא, דמודה רב אשי דמצי אמ' הבעל אנא אעדים סמכי ושמעתי עדותן טרם קידושין ובחזקת בתולה נשאתיה, ושפיר דיקדק רבא דתנא תנא עדותן מיקמי קידושי שיני כנ"ל. ולפי' הקונטרי' ולכל הפרשנים איני יודע, חדא דקשיא רבא אדרבא, דלעיל אמ' דמקח טעות לגמרי משמע ולית לה מידי, והכא אמר דאית לה מנה, ועוד לרבא מאי שהרי כנסה ראשון, וכן לרב אשי מאי קא מהדר לרבא הא ודאי אעדים סמוך.
<h2>דף יב:</h2>
גימ'. רב הונא ורב יהוד' אמרי חייב. וקשיא דרב יהוד' אדרב יהוד', דהתם בפרק שור שנגח את הפרה [ב"ק מ"ו ע"א] אמ' רב יהוד' אמ' שמו' זו דברי סומכוס אבל חכמי' אומ' זה כלל גדול בדין כו' ואפי' ניזק אומ' בריא ומזיק אומ' שמא. תשובה. סתם מזיק שאומ' איני יודע יכול להיות שבדין אומ' שהרי לא היה בשעת נגיחה ולא ידע אם קודם שנגחה ילדה או לאחר כך הילכך אוקי ממונא בחזקת מריה, אבל במנה לי בידך כשאומ' הלוה איני יודע לא ברירי טענתיה, דאיך אינו יודע והוא נותן מידו לידו אלא בעבור שאינו יכול להעיז ולומ' לא היו דברים מעולם ומעדים ואומר איני יודע שאינו מעיז, דכסבור שהמלוה יתלה בשכחה, הילכך בריא עדיף. והילכת' כר' יוחנן ורב נחמן וישבע ויפטור.
<h2>דף יג:</h2>
מה תשיבנו על המדברת. תמיה, מה דוחק עצמו להפך השיטה להקשות לר' אסי, ורב אסי דאמר כולה במעוברת ולהכשיר בה ובבתה, וכשאמ' להן ר' יהושע אף לזו יש לה עדים שהרי כריסה בין שיניה, אמרו להם [צ"ל לו] הן, אפי' הכי כאין לה עדים דמיא, דדילמא מן הכשרים לה נעשה כרס, ואפי' היו רוב פסולין אצלה, דכל כך ניאוף מצוי במיעוט לפעמים יותר מן המרובין, הילכך [מיעוט] דיליה וחזקת הגוף יכריעו לדונה מחצה על מחצה ואוקי גופ(י)ה אחזקיה וכשירה, אצל [צ"ל אבל] שבויה כולן פסולין אצלה, מה יש לומ' לא נבעלה, רוב גוים פרוצין ואין מניחין שלא יבעלו, הילכך פסולה, דלא דמי האי רובה לרוב פסולין, ואם הם רוב לפסול אם היו בועלים שמא אינן שטופין בזימה ולא בעלו, דשמא המיעוט יותר שטופין והן רוב אצל בעילה, והוא השיב להן אין אפיטרופוס לעריות, כלומ' אין לעשות עצמינו אפיטרופסון לחלק בין העריות, דהואיל וזאת מיהא בעולה לפנינו ואיתילדה רעותה בחזקתה אפי' מיעוט פסולין אצלה וצריך לדונה כאילו הוא רוב הבעילות מהן ופסולה וכל שכן ברוב פסולין ולא הויא תיובתיה דרב אסי, תדע, דזו הסברא מכוונת אף לזעירי, דלדידיה כשאמרו לו השבתני על המעוברת וכן בעבור כן חזרו אצלו במעוברת, אתמה, אלא לפי דבריו הישיבוהו ואינהו מיפלגי כדאמרינן, רב אסי נמי כן יתרץ, תשובה, הברייתא מוכי' דליתיה לדרב אסי, ואם מדברת נבעלה בעדים היא כדפריש איהו, למה תשובה [וצ"ל השיב] ר' יהושע להם זו כריסה בין שיניה, דהיינו מעוברת, ולרב אסי הוא פסול הבת לר' יהושע לותבינהי ממדברת דהיא נבעלה דפסול דידה דומיא דשבויה, ומדנקיט מעוברת, שתשובה גלוייה לא מצא אלא ממעוברת, והוא פסול דידה דומיא דשבויה וכאילו עידין הן הואיל וכריסה בין שיניה, אבל מדברת נסתרה ותיובתא דרב אסי. והביא ראיה לפירושו, דע"כ רבנן לא הודו לר' יהושע במעוברת, דהא אפילו לפי פירוש הגמרא שאמרו לו השבתנו על המעוברת ואפילו לזעירי ע"כ אי אפשר לומר שהודו לו במעוברת, אלא לפי דבריו השיבוהו ואינהו מיפלגי, וא"כ גם לר' אסי אפשר לומר דרבנן לא הודו לר' יהושע במה שאמר גם לזו יש עדים, וע"ז תירץ, דאפילו אם נפרש הברייתא כפי פשוטה, דמיירי רק במעוברת, ג"כ יש תיובתא לרב אסי, דמדנקיט מעוברת משמע דרק מעוברת יש לדמות לשבויה הואיל וכריסה בין שיניה והוי כאילו יש עדים, אבל מדברת היא רק נסתרה ואין לדמותה לשבויה, ותיובתא דרב אסי.
לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אינו קשה מיכן לפי' רש"י בקידושין [ס"ו ע"א] במעשה דינאי המלך דתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי, דאמרי' התם מאי חזית דסמכת אהני כו', שאין לומ' דבעבור כן הובדלו חכמי ישר' בזעם, דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה לינאי בחזקת כשרות אמו, שהרי אמו לא הייתה בעת שבאו עדים להעיד עליה והם לא באו לפוסלה אלא (מ)את בנה ינאי דלא היתה בו חזקה דכשרות תחילת אותו מעשה שמעידין עדים הללו, וכאן משמ' אפי' היא לא הייתה כבר בחיים אלא אמרה מאיש פלוני וכהן הוא, ולא באו עדים אלא לפסול בתה והיא כבר מתה, דבריא דיל(א)[ה] וחזקתה מהני אף לבת, וקשיא, תריץ, דהתם טענת בריא דילה כלפי עידי שבייה לא מהני מידי ואף להכריע ש(י)ני כיתי עדים לאו מידי הוא, אלא חזקת כשרות הראשונה היא המכרעת בין שני כיתי עדים, ואמו היא דאית לה חזקת כשרות מכרעת לכף זכות, אבל לבן חזקתה לא מהניא, אבל הכא דאפי' טענת בריא מכרעתה לכף זכות אפי' במקום עדים, דין הוא דאפי' הבת נכשיר מחמתה. וגם לא תיקשי ממאי דנימא לקמן בפרק שיני [כ"ו ע"א] כגון דמוחזק לן באבוה דהאי כהן גמור הוא, ואמ' רב אשי לקמן ד[ב]מצטרפין לעדותן קמיפלגי, דלמאן דמצטרף מהניא ליה להאי חזקת אבוה ומתכשר ולא משוינן ליה בספק בן גרושה או בן חלוצה, דהתם להכי מהני, דהואיל וכהן גמור [הוא], חזקה שלא היה נושא אשה גרושה ולא חלוצה, אבל גבי ינאי שבו בעל כרח[ה] אמו יכול להיות הילכך לא מהני לן.
ההוא ארוס וארוסתו כו' עד אמ' ר' יוסי למאי ניחוש לה. והביא ראיה מדשמו' שהיא כשירה וולדה כשר, וקשיא דשמו' אדשמו' ביבמות [ס"ט ע"ב] וקידושין [ע"ה ע"א] גבי ארוסה שעיברה דשמו', תריץ, לכל לישני לא תיקשי מידי, התם בדלא טענה בריא ודמייא [צ"ל ודיימא] מארוס הילכך כשר, והיינו כמ' שמסיים בקידושין לעולם לא תיפוך, ומאי שתוקי לשמו' בדוק[י], שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי.
<h2>דף יד.</h2>
על אלמנת עיסה שהיא כשירה. כך נראה עיקר כפרש"י דלית ביה בספק חלל הבא עליה אלא חדא ספק גרושה ולא יותר, וספק ספיקה קרי לה משום דגופה אחרינא, אלא שמגוף אחר(י) שיש בו ספק בא לו חשש איסור ולאו משום דממש ספק ספיקה נטמע בה, כמ' שפי' הרב יוסף טוב עלם, דבעלה זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונשאה כהן בתוך ג' חדשים לראשון וילדה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון דהוי ספק ספיקה אותו הבן, חדא אולי קרוב לו ואינה גרושה כלל, וא"ת לומ' קרוב לה אימ' בן תשעה לראשון, דאם כן מאי האי דקאמ' רב חדסא [צ"ל חסדא] בקידושין [ע"ה ע"א] וביבמות הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה, דמאן דמיקל טפי מכל הנהו תנאי רשב"ג וקאמ' כל שאתה נושא בתו כו', ואמאי פשיט' ליה בבתו שפסולה והא אית בה ספק ספיקה, דילמ' כולי עלמ' מכשרי בה.
<h2>דף טו.</h2>
בקרונה של ציפורי כו' ובתרי רובי שניהם, רבן גמליאל ור' יהושע, מכשרי אע"ג דלא טענה בריא דהא קאמ' הכא אי רבן גמלי' אפי' ברוב פסולין מכשרי, היינו דאם תעמיד משנתינו בדטענה איהי בריא וכדאמרינ' גבי אלמנת עיסה דפסל בה ר"ג, אבל השתא בעי לאוקומי בדלא טענה ומשום תרי רובי.
מדקאזלי אינהו לגבה כל דפריש כו', תמיה לן, דהכא ובקידושין [ע"ג ע"א] גבי רבה דאמ' דבר תורה שתוקי כשר כו', הכי נמי איכא כי הא שיטתא, וכן ביבמות [ט"ז ע"ב], אמ' שמואל גוי שקידש בזמן הזה חוששין לקידושיו כו', ופרכינ' ניזל בתר רובא דעלמ' ופריק בדוכתא דקביעי, הרי בזו השיטה והתם בפר' הריני נזיר מן הגרוגרות [נזיר י"א ע"ב] אמ' רב יצחק בר יוסף אמ' ר' יוחנ' האומ' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור כו', ואמאי, נשכחינן כי ניידי וליקדיש איזו שירצה, דנימא כל דפריש מרובה פריש כי הכא ולישתרי בה. תשובה. התם הואיל והאשה עצמה המקודשת חזרה לניחותא, ואדרבא, רובא דקאמרי דכל דפריש מרובה פריש, אותו עושה דאינה בכלל הני דניידי דהא איכא רובה, ואם כן היא קבועה בכל מקום שהיה. והואיל והיא קבועה שגומרת [צ"ל שגורמת] איסור לאח[י]ותיה ולבנותיה הנאסרות מחמתה, הוה ליה איסור קבוע וכמחצה על מחצה דמי, אפי' איסור דנייד ממנה כגון בתה ואחותה וכיוצא בהן, ולא בטיל ברובא דעלמ' לומ' כל דפריש מרובה פריש ואינו הן אלא כמחצה על מחצה ואסור השולח בכל הנשים שבעולם, תדע שאחר האשה המקודשת הולכת שיטה דתלמוד לעשותה כאיסור קבוע(ה) שלא להתבטל, דקא מהדר ר' יוחנן לריש לקיש דפריך ליה מקן סתומה, אמינא לך אנא איסור קבוע ואת אמרת לי איסורא דנייד, מאי אמרת, דילמ' אשכח בשוקא וקדיש, הדרא לניחותא דהתם לא הדרא, אלמא דהאשה המקודשת היא נקראת(ה) האיסור ולא דמיא לכל הני דאמרי, דהתם אין הפסול הקבוע גורם לפסול הנד שלא להתבטל, שהוא אינו גורם לו הפסול, איסור הנד בטל משום דכל דפריש מרובא פריש, איכא דאינהו אזלי לגבה הוא נאסר מכוחה, כגון אחיה וכיוצא בה, הא(י)סורים בה משום קריבותה, והרי היא קבועה ולא ליבטלו, אין זה (פריך) [פירכא] לידועי דרך, איסור אחות באח או אמותיהן של נתן וממזר וחלל, כמ' שהבנים באימהות ואחים באחיות מטילין איסור כך הם בהם, דחתיכת איסור אחת היא, דאם אימהות אסורות וולדותיהן יריכותיהן וגופותיהן וכיוצא בהן והכל אחד, וכן אח ואחות, ואין זו הטלת איסור אחד באחיו לאחר שהכל איסור אחד. הא למה זה דומה, לחתיכת חלב שיש בה שני זיתים ונתחלקה לשנים ואחת מהן נתערבה ביותר מששים חתיכות שומן, וכי בעבור שהשינית הנשארת קבועה לא תיתבטל זו, אתמה, דכל אחת איסור בפני עצמה והמעורבת מתבטלת, וכן כל אילו, אבל המק[ו]דשת לאיש דקבלתה קידושין מן המקדש, היא מטלת איסור באחותה ובבתה למקדש, הילכך היא לחושבה השורש והעיקר לאוסרן וקביעותה מועיל למו שלא יתבטלו. ואין להקשות מאומה מרובה דעלמ' אלא מקן סתומה, והואיל וקן חובה הוא, כדמוכח בסיפא [קינים פ"ב מ"א] דקתני פרח לבין הקריבות הרי זה פסול ופוסל אחד כנגדו, כיצד, שתי נשים, לזו שני קינים [ו]לזו שני קינים, פרח מזו לזו כו', והיינו מדנקיט נשים ולא אנשים ש"מ דבקיני חובה מיירי כגון יולדות וזבות דאיירי בהו התם בפירקין קמא, ועוד לא משכחת דפוסל קן שלם כנגדו בהילכתו [צ"ל בהליכתו] וקן שיני בחזרתו כדאמרינ' אלא בכאן [צ"ל בקן] חובה, דאי בקיני נדבה לא הוה פסיל מידי שהרי כולן עולות, כיצד, שתי נשים, לזו ב' קינין ולזו ב' קינין, פרח מזו לזו כו', פי' שהאשה זו שהביאה ב' קינין לחובתה לזיבות ולידות, או לשתי זיבות, או לשתי לידות לכהן זה הנמלך, אמרי' ליה שיעשה ב' עולות וב' חטאות עמהן, אחת מקן סתומה ולא יותר, שאם יעשה ג' למעלה וב' למטה יש לומ' אולי ג' של למעלה הן כולן [של אשה אחת] ואין בהן גוזל של תערובת ומב' קינין של אותה אשה הן ומיד כשנתפרשו ב' עולות מאותן קינין נתפרשו ב' חטאות כנגדן ונמצאת אחת מאותן ג' חטאות היא שעשאה למעלה ופסולה, וב' חטאות שעשאם למטה יש לומ' שאחת מהן גוזל המעורב, או שמא גוזל המעורב הוא מג' עולות שעשה וזו האשה יצאת ידי חובתה. וכן הספיקה אם יעשה איפכא ג' למעלה [צ"ל למטה] וב' למטה [צ"ל למעלה] דנמצא שגוזל המתערב ספק חטאת ספק עולה, הרי פוסל אפי' בהילכתן [צ"ל בהליכתן] לבדה קן וחצי קן שלם מב' קינין שפרח מהן, שאם זה חטאת נתפרשה עולה כנגדו שם וצריך לעשות מן ג' הנשארים ב' עולות למעלה וחטאת אחת למטה, ואם הגוזל זה עולה נתפרשה חטאת כנגדו וצריך לעשות הכהן ב' חטאות ועולה, הילכך אמרינ' לכהן זה הנמלך שלא יעשה אלא עולה וחטאת ממה נפשך אבל השלישי לא יקריב ספק חטאת ספק עולה. הרי קן שלם נפסל, אחת מב' קינין שפרח מהן ואחת מב' קינין שנתערב כדפרישי'. חזר פוסל אחר בחזירתו, שיש לומ' הגוזל שפרש לא חזר מתערובתו אלא אחד מב' קינין שאותו מעורב בהן נתערב, נמצא ב' קינין שהגוזל פרח מהן יש אחד המעורב בראשונה וגם בזאת הראשונה יש גוזל מאחרונה ונמצא כל ב' קינין שיקריב כהן יש אחד משל אשה אחרת שאינה יכולה להתכפר בשל חברתה, וכהן המתכפר אינו יודע איזו היא הילכך אינו מקריב תחילה במלכה [אולי צ"ל בהמלכה] אלא לזו חטאת ועולה ולזו חטאת ועולה, והיינו דקא מסיים התם פרח וחזר ופרח [וחזר] לא היפסיד כלום יותר, שאפי' הן מעורבות אין פחות משתים, שלכל הפחות משתים אין לך למכר אלא משל אחת מהן, היקריב כולן למעלה וכולן עולות וחסירה חטאות שתים, ושל אחרת היקריב כולן למטה והן חטאת וחסירה ב' עולות, ויביאו שתיהן שתי קינין בשותפות ויקריב כהן שתים למעלה ושתים למטה ויתנו ביניהן ו[י]אמרו, אם אפי' כך נעשה כמ' שאמרנו ולמי שצריכה ב' עולות יהיו ב' עולות של אחת ושל אחת ב' חטאות וכל שכן אם לא נפסלו כל כך אשתיהן של כל אחת שהיא צריכה. וחטאת העוף היא באה על הספק מפסוקי ילפינן לה בתמורה ובפר' ג' מינין במסכ' נזיר, הילכך ליכא למיחש אם תהיה שלא לצורך. כך נר' בעיני פירושה. ועל כרחין בגוזל שפרח לבין הסתומות כמותו מיירי דאז הן ספיקות כמ' שאמרנו, דאי בין המפורשות, ניחזי היכן מעורב, אם בין העולות יקרב כמותן וב' קינין [ש]הוא פרח מהן, גוזלות הנשארים יעשה מהן עולה וב' חטאות ולא יפסיד כלום, ואם בין חטאות נתערב יעשינו חטאת כמותן ואותן ג' הנשארים יעשה מהן ב' עולות וחטאת אחת ואין כאן הפסד, והואיל מקיני חובה קיימינן הרי אחד חטאת ואחד עולה ואי איפשר פחות משנים, הרי כאילו כל אחד גורם קדושות לחבירו בלקיחת בעלים או בעשיית [כהן], ודמי לאומר לשלוחו צא וקדש כו' דאיירי ר' יוחנן, ואע"פ כן קביעות הגוזל הנשאר לא תועיל לפורח מלהתבטל. ופריק ליה דאיסורא דנייד בטל, שכל שעה נייד ואינו נח גבי שאר קינין וכל שכן קינין מיתקנן.
והא דאמרינן בקידושין [נ"ז ע"ב] גבי ציפור המשולחת מצפורי מצורע דשריא בהנאה, דלא אמרה תורה שלחה לתקלה, והתם חברתה הנקבעת עמה כבר שחוטה אל מים חיים ואין קביעותה יכולה (להתנות) [להנות] למשולחת מלהתבטל ואעפ"כ קאמ' דאמ' דאם היתה אסורה בהנאה היה בה תקלה. תשובה. לאו משום דאינה מתבטלת ואוסרת שאר ציפורים הייתה, אלא זימנין דמיתרמייא היא גופה לצייד ואוכלה והיא הייתה אסורה, ולא לחייב בשום אוכל איסור לצייד, דהא תלינן דכל פריש מרובא פריש, אלא מכל מקום טועם טעם איסור הוא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה אפי' כזאת. ואגב אורחין נפרש ההיא משנת קינין [פ"ב מ"א], קן סתומה שפרח ממנה גוזל כו', נר' בעינ' דעל כרחי' בע[י]נן לאוקמי' בקן סתומה חובה וכדפרשינן, דאי בקן נדבה, לא הויא לריש לקיש קשיא מינה לפרוכי לר' יוח', דבנדבה הואיל ושתיהן עולות אין קדושתה של זו תלוייה בקדושת אחרת להיות דומייא דההיא דר' יוחנן, דנדבה אפי' פרידה אחת יכול להקדיש, דתניא בתורת כהנים [ויקרא פ"ז] ומייתינן בזבחים [ס"ה ע"ב], מה ת"ל והיקריבו, משום שנ' והיקריב מן התורים או מן בני היונה [ויקרא א'], יכול המתנדב לא יתנדב פחות משני פרידין ת"ל והיקריבו אפי' אחת יביא. ותו אי בקן נדבה עולות הללו מפורשות הן מלקיחת בעלים לשם נדבה ומאי מסיים התם הרי זה פסול ופוסל אחד כנגדו, ופי' כדפרי', דבקן סתומה דנדבה ליכא למימ' הכי. (דאין) דאי בקינין נדבות סתומות כמותן קמיירי דנתערב לא היפסיד כלום דיקרבו כולן למעלה, ואי במפורשת והן קיני נדבה כמ' כן כשירות ויקריבו כולן למעלה, ואם באתה לפרש דגוזל דקן נדבה סתומה נתערב בקיני חובה, היכי דמי, אי במפורשת, ניחזי אם בעולות נתערב כולן יקרבו למעלן, ואי בחטאות כולן פסולות ולא תקרב אפי' אחת, דהויא לה עולה שנתערבה בחטאת וימותו כולן, כדתנן התם [קינים פ"א מ"ב] בהדיא, ואי בקיני חובה סתומות אין כשר אלא מיניין עולות כדתנן התם [שם], עולה שנתערבה בחובה אין כשר אלא מיניין עולה שבחובה, והדין נותן דכל אחת הנקרבת למטה יש לומ' אולי היא עולה שנתערבה, ואנן בכהן נמלך קיימי', ואיך יקריב אחת למטה מכולם ההיא ספיקה ואין זה פסול ופוסל אחת כנגדו, ותו אי בקן נדבה מאי לשון יקח זוג לשיני, נדבה מה זוג צריכה שאפי' פרידה אחת באה כדאמרינ', וזוג אינו משמע אלא לחובה שאי איפשר בלא שנים, הילכך ליכא לאוקומי בנדבה. ומעתה נפריש אמאי נקט קן סתומה, דאי מפורשת אמאי תני לבין חטאות המתות דאז יקח זוג לשיני והא אפי' פרח לבין הקריבות נמי משכחת לה דיקח זוג לשיני, אם הפורח עולה, כגון שפרחה לבין חטאות, ואם הפורח חטאת שפרח לבין העולות וכולן ימותו, כדאמרינן אפי' אחת בריבוא, דעולין ואין בטילין, כדנפקא לן מתלתא קראי בפרקין בערובתא דזבחים [פ"א ע"א], וליכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש נמי ליכ' למימ' כדאמרי' התם [ע"ג ע"ב] גזירה משום קבועה, הילכך יקח זוג לשיני, ומדנקיט לבין המיתות דווקא אהכי איבעי ליה למינקט סתומה לבין הקריבות מפורשת לה לא יקח לשיני דאם פרח לבין העולות יהיה עולה ואם לבין חטאות יהיה חטאת כמותן.
ובנמצא הולך אחר הרוב. תימ', לרב דמוקי הא בפר' גיד הנשה [חולין צ"ה ע"א] בנמצא ביד גוי, אלמ' בעי למימ' דישר' הלוקח מש(ו)ם בעבור כן ספיקו אסור דתחילת לקיחתו באיסור, שהוא מוזהר על הנבילה ובלוקחו ממקום שיש שם איסור קבוע דכמחצה על מחצה דמי נאסר עליו והוא הדין על כל ישר', אבל גוי אינו מצווה הילכך הוה ליה כנפרש על הארץ מעצמו, דכל דפריש מרובה פריש, וקשיא להרב ר' חיים כהן מההיא דפסחים [ט' ע"ב], תשע(ה) ציבורין אחת של חמץ ותשע של מצה [צ"ל תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ] ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי חמץ שקל כו' תשע חניות, כלומ' ספיקו אסור, ולא יהיה עכבר אלא כגוי ואפי' בלא פירש תחילה יהיה מותר. תריץ, התם נמי בחולין שפירש מעצמו תחילה על הארץ בפנינו בלי עלמת עין, אבל לא ידעינן מהיכן פירש, וראינו עד שלקחו גוי, שכבר אין להסתפק בהשלכת עורבים אליבא דרב, אבל אם מתשע חניות וכל דכוותייהו בפנינו בין עכבר בין גוי ספיקו אסור. כנ"ל.
וברשות הרבים ספיקו טהור. דאין שייך למימ' כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא כשאיסור אינו ראוי להתבטל כגון עם [צ"ל אם] האיסור ניכר דומיא דתשע חניות או ברייא כגון גיד או ברייא טמא דלא בטלה היכא דנתערבה בהיתר משום דחשיבה דלוקין עליה אפי' בכל שהו, דתניא [חולין צ"ו ע"א] גבי גיד, אכלו ואין בו כזית חייב ור' יהוד' אומ' אפי' אין בו [צ"ל עד שיהא בו] כזית, ואפי' לר' יהוד' דווקא לעיניין מלקות דאכילה כתי' ביה ואין אכילה פחותה מכזית, אבל לעיניין איבטליה חשיב ולא בטיל אפי' באלף, ולרבנן אכילה כתיבה להכי, שאם היה בו יותר מכזית חייב עליו בכזית, דסד"א על כן לא יאכלו בני ישר' את גיד [בראשית ל"ב], עד שיאכלו כולו, דהואיל דאיסור הבא מהיתר הוא, משום מעשה דיעקב אבינו, (אי) לא יתחייב אלא על כולו קמ"ל. וכן תניא בשילהי גיד הנשה [ק"ב ע"ב], האוכל ציפור טהורה בחייה כל שהו במיתתה בכזית, וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהו דברייא היא, והוא הדין שרצים וכל דבר האסור מתחילת הלידה, כשהוא שלם לוקה עליו בכל שהוא אפי' מת ואינו בטל לעולם. והא דאמרי' במכות פרק אילו הן הלוקין [ט"ו ע"ב], וצירף אחד חי והשלימו לכזית חייב על חי ה' לאוין משום ברייא ועל אוכל כזית איסור, לאו דווקא חי אלא כעין חי שלם. והא דאיתא נמי בנזיר בפר' כהן גדול [נ"א ע"ב], נמלה שחסרה מהו, שיעורא גמירי והא ליכא או דילמ' בירייא גמירי, ופשיט רבא משרצים טמאין בכעדשה כתחילת ב(י)ריית החומט, וכי היכי דהתם בעי שיעורא הכא נמי, ופשיט כי לא מטמא פחות מכעדשה היכא דלא נפלה נשמה היכא דאיכא נשמה לא תיבעי לך, פי' הכי הוא, כי בעינן שיעורא למאי דלא נפיל ביה נשמה, דהיינו שרץ גדול דלא נפלה נשמה לפחות מכעדשה, דאפי' חומט בתחילתו לא הוי פחות מכעדשה, אבל נמלה שמתחסרת כל שהיא חייה. והואיל ולכך ראוי נפילה נשמה אפי' מתה השתא תיבעי לך אם חסרון כל דהו מהני מללקות על האוכלה, ודווקא שלימין, אבל איברי השרצים ודאי בטלי, וכגון שרצים טהורין דלא מטמו, דאע"ג דאמרינ' במעילה בפר' קדשי מזבח [ט"ז ע"ב], אמ' ר' יהוד' אמ' רב שרצים אין לוקין על אכילתן אלא בכזית דאכילה כתיב' בהון, ואוקימ' התם בחיותן, וכי קלסיה ר' יוחנן לתנא דאמ' שיעור אכילתן וטומאתן בכעדשה, היינו במיתתן, פי' וכגון שאינו אוכל שרץ שלם אלא מקצתו, ואפי' הכי במיתתן חייב בכעדשה אלא שבחיותן בעינן כזית. והדר פרכינן דר' יוחנן אדר' יוחנן דתנן [אהלות פ"א מ"ז] האיברי' אין להם שיעור אפי' פחות מכזית נבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין.
ונראה בעיניי, טומאה דרבנן דפחות מכזית נבילה ופחות מכעדשה מן השרץ אינן מטמאין מן התורה. ואמ' ר' יוחנ' עלה אין לוקין אלא בכזית, אלמא אכלינן [צ"ל אכילתן] אינן כטומאתן, ואין לוקין משמ' אפי' מכת מרדות מדרבנן, ואמאי, ילקה בפחות מכזית נבילה מכת מרדות להשוות איסורו לטומאתו מכעדשה מן השרץ במשהו בשר גידין ועצמות כמו לאיבר טמא מצטרפין משהו בשר גידין ועצמות לכזית, כדאית' פר' גיד הנשה [ק"ב ע"ב], הכי נמי לכעדשה לשרצים, ופרכי' [צ"ל ופרקי'] במובדלין דיבר הכת', פי' הא [ד]דרשינן פתח הכת' באכילה כגון לא תשקצו את נפשותיכם [ויקרא כ'] וסיים בטומאה כדכת' אשר הבדלתי לכם לטמא [שם], לומ' לך שיעור אכילה כשיעור טומאה בכעדשה, היינו במובדלין שהבדילן הכת' לטמא, דהיינו ח' שרצים, וכי קאמ' ר' יוחנ' דאפי' אאיברין אין לוקין אלא בכזית אאיברי עולה והוא הדין שרצים טהורין. ואע"ג דבההיא ברייתא דאיברין מיירי בשרצים טמאין, דמסיים בה הכי, ופחות מכעדשה מן השרץ, אפי' הכי ר' יוחנן מיהא לאו קאי אההיא סיפא אלא ארישא דפחות מכזית נבילה, ובעי למימ' דהא דנקיט בהמה ועוף המובדיל גבי שרצים טמאין לאו להקיש מובדלין דידהו ואכילתן לטומאתן כמובדלין דשרץ אלא ללא תשקצו בעלמ', כלומ' לאסור הטמאים באכילה, דבשלמא שרצים טמאין לאיסור אכילה בעלמ', דאפי' טהורין דידהו אסירי באכילה, אלא על כרחין להקיש אכילתן לטומאתן, אבל במובדלין עוף ובהמה לגופייהו הבדילן לאוסרן באכילה, מכל מקום הרי לך דלא נתחלקו שרצים טמאין מטהורין לעיניין חייוב אכילה אלא באיברים כדאמרן, אבל האוכל שלימין חייב בכולן אפי' במשהו, והכי נמי אית' (ו)גם בזבחים פר' השוחט והמעלה [ק"ו ע"ב], כשהוא אומ' לא יאמר [לאו] בחלב ותיתי מנבילה, וכן תיתי משרצים טהורין, איכא למיפר' מה לשרצים שכן איסורן במה שהן, והיינו כדפרי'. הילכך בתערובת איברי שרצים טהורין בהיתיר, לא מיבעיא בנימוחו דאין שם איברי' עליהן דבטלי בששים, כדפסקו רבותינו זצוק"ל רב שבם וחביריו, דמין טמא במין טמא [צ"ל טהור] מין בשאינו מינו. והא דאמרי' בפר' גיד הנשה [ק' ע"א], דרש רבה בר חנה חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינו אסור עד שיתן בו טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות, ואוקי רב אמורא עליה ודרש, אפי' לא נתן טעם אלא בחתיכה כו', ופרכינ' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהוד' דמין במינו לא בטיל, מאי אירייא כי נתנה טעם כו', ופרש"י, דהאי נתינת טעם אינו בפחות עד ששים אלא אפי' אחד באלף במה שהוא דהא מין במינו הוא, אלא כלומ' שניער וכיסה, דחתיכה של היתיר היה איפשר לה לקבל אותו טעם משהו מחתיכת איסור טרם שיקבלו אותן חתיכות שתחת זו העליונה, והיינו דקא פריך מאי אירייא בשיש שהות לעליונה לקבל משהו מחתיכת איסור תחילה (תחילה), אותה חתיכת איסור תאסור את כולן מפני שהן מינה כגון כשניער וכיסה, ופריק כשקדם וסילקו, פי' את האיסור טרם שלא היספיק ליתן טעם בכולן, שאע"פ כן חתיכת היתיר שקיבלה [טעם] מאיסור אוסרת את כולן. מכל מקום נשמע מינה דדג טמא בדג טהור מין במינו וקשיא. תריץ, דזו קשיא דפריך בגמרא אחתיכת נבילה ולא אדג טמא דהוא מין בשאינו מינו כדאמרן. אי נמי דג טמא דהתם לאו ממש דג טמא אלא שנאסר מחמת דג טמא שנתבשל עמו ונתן בו טעם ונעשה כמוהו, ומיהו דנקטיה דומייא דנבילה שאינו מין טמא ממש, אבל טעם מין טמא ממש בטיל בששים והוא הדין בתערובת אבר של שרצים טהורין בעין בין שאר איברי היתר דבטל דהא לית ביה חומרא באכילתו דהא כזית בעי להתחייב עליו כשאר בשר, הילכך אינו אוסר במשהו אלא בריא שלימה אלא אם כן יהיו איברי שמונה שרצים דאיבריהן מטמאין אפי' פחות מכעדשה וחייוב אכילתן כשיעור טומאתן ולא בטלי אם נתערבו בעין בין שאר איברים טהורין, אבל אם נימוחו בטילין כדאמ[ר]ן. הילכך [דבש] דבורים שמסננין אותו דרך נפות ופעמים שנופלין איברים במים שהדבש מתבשל, אם מכירין ואיפשר להסירן יסיר, ואם לאו יתבטלו בששים.
ודווקא ברייא שאסורה מתחילת לידתה ולא בטלה כמו גיד שאמרנו או בירייא טמאה, אבל אם מתחילת לידתה היא היתה אלא שאחר אך נאסרה בטלה כמ' שור הנסקל שלאחר נאסר וכיוצא בו, והיינו דפרכינן בפירק' דערובתא [זבחים ע"ב ע"א] אהא דתנן התם, כל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל ימותו, ופרכינ' וליבטלו ברובא, הניחא למאן דאמ' כל שדרכו לימנות שנינו, אלא למאן דאמ' את שדרכו לימנות כו', ופירש"י והכא גבי שור הנסקל פעמים שאדם מוכר כל עדרו בבת אחת בלא מיניין ואינו נקרא שור את שדרכו לימנות, ושריא ליה מריה, מה [צ"ל מי] יעשה כזה, אטו בטיפשי עסי', אלא ה"פ בכל התלמוד, הניחא למאן דאמ' כל שדרכו לימנות, כלומ' בכל העיניינין בין שדרך אותו איסור המתערב בהיתר למנותו כל זמן שלא נתערב כגון תרומה ואיסור נזיר וכיוצא בהן, שאינן איסורי הנאה, ועוד שתרומה מותרת לכהן ויין לשאר בני אדם, והוא הדין שור הנסקל שתחילתו היה ראוי לכל אדם אלא שעתה נאסר ודבר שבמיניין הוא, וכל שכן לריש לקיש אם הוא איסורי הנאה שלא היה דרכו מעולם למנות מעצמו כמו ערלה וכלאי הכרם או פטר חמור שנתערבו בהיתר שנקראים שדרכן לימנות על ידי היתר שמערבין בו שאינו בטל. ור' יוחנ' קאמ' את שדרכו לימנות, כלומ', את שדרכו לימנות עכשיו על ידי היתר שנתערב בו השתא כלומ', איסורי הנאה שלאחר שנתערב הוא דווקא דרכו לימנות על ידי היתר ולא דבר אחר האוסר במשהו, לאפוקי אם יש בו היתר לשום אדם בפני עצמו בלי תערובת שאינו אוסר במשהו. ושור הנסקל נמי מודה ר' יוחנן דחשיב כשאר איסורי הנאה, אע"פ שמתחילתו נמנה בפני עצמו בלי תערובת, השתא מיהא דאיתסר בהנאה קודם שנתערב בהיתר אוסר במשהו. ודווקא נמי אם איסורי הנאה נתערבו בהיתר, אבל אם נתערבו בדבר שאין דרכו לימנות עכשיו כמ' בזבחים, אפי' הן כשירין שאינן נמנין מחמת קדושתן, אי נמי חתיכה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה חתיכות של לחם הפנים טהורות תעלה. דבעי ר' יוחנן תרתי, חומרא דאיסור המתערב שיהא איסורי הנאה ולא ימנה בפני עצמו משום חומרא, וגם בעינן שיתחייב במיניין היתיר שיפול לתוכו. וסבר ר' יוחנן כי ההוא תנא דשילהי ע"ז דבעי תרתי, איסורי הנאה ודבר שבמיניין כדתנן התם [ע"ד ע"א], אילו א(י)סורין ואיסורן בכל שהוא, יין נסך וכו', והתם לא פריך כי הכא בפרקין דתערובת לר' יוחנן וליבטלו ברובא, דהתם עסיקינן שנתערבו בהיתיר, ואפי' שור הנסקל מת לא בטיל מטעמ' דאמרינ', אבל בפירקין דתערובת בזבחים דאינן במיניין, הילכך לר' יוחנן אם לא שבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, כדמסיק לבסוף, מן הדין היה להם להתבטל אליבא דר' יוחנן, והיינו דאמ' ליה ר' יוחנ' לריש לקיש בהערל [יבמות פ"א ע"א], אתה מתמיה למה עיגול בעיגולין עולה אם תרומה בזמן הזה דאוריית' ואני אומ' דאע"ג דתרומה בזמן הזה דאוריית' אפי' הכי עולה מאחר שאינן איסורי הנאה, שהרי אני שונה חתיכה בחתיכות עולה, כגון של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה של לחם הפנים טהורות, דהואיל ונפל בדבר שאינו במיניין בטל אע"ג דאיסורי הנאה, שהרי אני שונה את [ש]דרכו למנות על ידי היתר שנפל לתוכו אבל לא בפני עצמו קודם תערובת. הילכך עיגול הנמ[נ]ה בפני עצמו בטל, כדקמסיים נמי התם, אבל חתיכה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טמאות דברי הכל לא תעלה דהשתא בהיתר [נפל]. והיינו דפריך התם בהערל לריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ולא לר' יוחנ', דלר' יוחנ' שפיר אתי כדפרישי'. והשתא אתי שפיר, וקיימ' לן כוותיה דר' יוחנן. ודווקא בחתיכה בין החתיכות דלא בטלה, אבל בדבר הנימוח כל איסורין שבתורה אפי' מין במינו בטלין (במשהו) [בששים], וכן פסק רש"י. הילכך הכא בכתובות שרץ ותשעה צפרדעים או צפרדע ותשעה שרצים ונגע ואינו יודע במה נגע, אע"פ שאין השרץ ניכר לא בטיל דבירייא היא והוה ליה קבועה וכמחצה על מחצה וברשות הרבים ספיקו טהור, אלא שתימצ' לומ' כן דבירייא דלא בטלה חומרא דרבנן היא וספיקא בדרבנן אפי' ברשות היחיד ספיקו טהורה, כדתניא בפסחים [ט"ז ע"א], ספק משקה ליטמא טמא לטמא אחרים טהור. הילכך על האמת לפרש נראה לי, הכא בכתובות כגון ששרץ ידוע דומייא דתשע חנויות אלא שהנוגע לא ידע במה נגע אי בשרץ או בצפרדע, הילכך ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספיקו טהור.
<h2>דף טו:</h2>
להחזיר לו אבידתו. דאפילו לרב [צ"ל לשמואל] דאמ' אין הולכין בממון אחר הרוב גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן [ב"ק מ"ו ע"ב], הני מילי להוציא ממון מחזקתו, שהתופס בו טענת ברי טוען שכדין מחזיק בו, אבל המוצ(י)א אבידתו זו ידוע [צ"ל יודע] שהיא של תינוק הנמצא שהוא ישר' משום דכל דפריש מרובא פריש, אבל המחזיק בה אינו יודע בבירור אם כדין מחזיק בה, ובכי האי גוונא לדברי הכל אזלינן בתר רובא.
<h2>דף טז:</h2>
וליחוש דילמ' מפקא עדים בהאי בי דינא וגבאי [צ"ל וגביא] והדר מפקא לכתובתה כו'. הכא ובשילהי הכותב [פ"ט ע"א] גבי הוצאיה [צ"ל הוציאה] הגט ואין עמו כתובה כו' לא חיישינן דדילמ' גביא והדר גבייא, אבל להחזיקו לבעל נאמן השתא אילמלא היה טוען פרעתי לא תיסק אדעתין, דקיימ' לן בבבא מציעא [י"ז ע"א] כר' יוחנ' דאמ' הטוען אחר מעשה בי"ד לא אמ' כלום, דכמאן דנקיט שטרא בידיה דמי לדברי הכל, ואינו נאמן לומ' פרעתי אלא לרב דאמ' גט גובה עיקר כתובה גובה התוספת, בגרושה עד ש(י)[ת]ראה גט קרוע(ה) קרע ב"ד וכתוב עליו, גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסול(ה) הוא כו', כדאיתא בהכותב [פ"ט ע"ב], ולפטור עצמו ממנה מאתים והתוספת, אם ידועה כמה היא, עד שיוצ[י]א כתובה מתחת ידו דתנאי כתובה [כ]כתובה והויא בכלל ולתובעת מני בפר' אע"פ [נ"ד ע"ב] הנך מאי דתוספת כתובה, ותרי גווני ולתובעת דומייא הא דאמ' לשבועה. והא דמצרכינ' לבעל להביא ראייה מקריעת הגט לעיניין מנה ומאתים והוצאת הכתובה להיפטר מן התוספת, לאו משום דכיון דתקון רבנן למיגבי מנה ומאתים בגיטין כמאן דכת' ביה מנה מאתים דמי, אלא משום מעשה בי' די' הוא דגבי' ביה, דהא פרכה אביי התם בבבא מציעא [י"ח ע"א], דאס"ד במקום שאין כותבין כתובה, דגט היינו כתובה, ליטעון ולימא פרעתיה דהא איבעי הבעל לקרועי לגיטא לאחר שפרע לה לא שבקא ליה דבעייא לאינסובי ביה ומן הדין לא היה לנו להטריחו לבעל לילך לבי' די' ולקרועי, דאטו כל דמגבי מיחייב לילך לבי' די' ולהגבותה כדי שיקרעו לו בי' די' גיטה, הילכך היה נאמן לומר פרעתי עד שתביא ראייה לדבריה לולי שמעשה בי' דין כמאן דכת' דמי, ועל כרחי' צריך לטרוח אפי' לבי' די' שיקרעו גיטה למאן דלית ליה כותבין שובר, ואמטו להכי מסיק בכתובות [פ"ט ע"ב] דבעי לאגבוייה בבי' די' לאקרועי לגיטא דלמיכתיב אגביה, ואם כן שגובה בגט מנה מאתים לרב, היינו בתנאי בי' די'. והוא הדין אם נשרפ(ה) גיטה וכתובתה בפני עדים מידה ובאה לה לגבות בעידי גירושין דהשתא ליכא למיגזר דילמ' לאפוקינהו בתר הכי דאינו נאמן, דלא מצי הבעל למימ' פרעתיך בתר הכי אלא פורע וכותב[ת] שובר, דהיכא דאי איפשר כותבין שובר. והכי מסקי' לקמן בשמעתין דפרשינ' וליחוש דילמ' מפקא עדים של הינומא בהאי בי דינא וכו', ופר"ח הוא הדין גבי נשרפה כתובתה דמפקא עידי שריפה, והנהו עדים שבתולה נישאת, כגון רקדו לפניה כו' דגביא, אלא היכא דאי איפשר כותבין שובר, והיינו על כרחין משום דר' יוחנן והטוען אחר מעשה בי' די' לא אמ' כלום, דאע"פ דהכא בפר' האשה לא מיירי בכפירות, שהיה הבעל כופר לומ' לא פרעתי אלא שאומ' אלמנה נשאתיך, מכל מקום אי ליתה לדר' יוחנן מאי פריך וליחוש דילמ' מפקא עידי הינומא כו', היה לו לתלמוד לתרץ לעולם אין כותבין שובר, ואם האשה תבוא בעלילה ותפיק עידי הינומא אחריני לבי דינא אחרינא ורוצה לגבות פעם אחרת הבעל יטעון פרעתיה נאמן, אלא על כרחין איתא להא דר' יוחנן, ולא מהימן הבעל לומ' פרעתי גבי אלמנה לדברי הכל היכא דנשרפה כתובתה בפנינו שנפלה מידה באש או במקום שאין כותבין כתובה לרב ושמואל אלא בהוצאת שובר הבעל מתחת ידו, ולר' יוחנ' אפילו במקום שכותבין כתובה, דהא אית ליה דכותבין שובר, והטעם כמו שאמרנו, דמעשה בי' די' כמאן דנקיט שטרא בידיה, אלא אינו נאמן לומ' בברי פרעתי עד שיראה שוברו, דהשתא גבי גט אמ' אביי דהיה נאמן הבעל לומר מן הדין פרעתי דאטו כל דמגבי בי דינא מגבי, אתמה, כל שכן היכא דנשרפה בפנינו דאין לבעל מה לקרוע לעשות היכירא לפרעונו דמן הדין נאמן לומר פרעתי אם לא כח מעשה בית דין. וכן בשילהי הכותב [פ"ט ע"ב] במקום שאין כותבין כתובה דאמרינן אליבא דרב ושמו' דהיכא דאי אפשר כותבין שובר, ואי ליתא לדר' יוחנן דהטוען שובר למה לי, וכדאמ' אביי בבא מציעא [י"ז ע"ב], אלמנה מן האירוסין במאי גבייא בעידי מיתה ולטעון ולומר פרעתיה, דמשמ' אי ליתא לדר' יוחנן דהטוען דלא הועילו חכמ' בתקנתן ונאמן הבעל לומ' פרעתי. והואיל ואיתא להא דר' יוחנן לדברי הכל, לרבן שמעון בן גמליאל מן הסכנה ואילך דאי איפשר לכתוב גט ולשומרו ולא לבעל לשמור שוברו, אשה גובה בלא גט אע"פ דמאי הוה ליה למעבד לבעל אם פרעה, שהרי אי איפשר למינקט לא לשובר לר' יוחנן ולא כתובה לרב ושמו', אפי' הכי כח מעשה בי' די' יפה ולא מהימן הבעל עם [צ"ל עד] שיביא עדים שפרעה. ואם נפשך לומ' הואיל ואיבריר לן דבאלמנה במקום שכותבין כתובה לרב ושמואל דלית להו כותבין שובר ואמרינ' לדידהו הכא בהאשה [ט"ז ע"ב] ובשילהי הכותב [פ"ט ע"א], דלא מפקא מן הבעל בעידי מיתה לבדן אלא אם כן תחזיר הכתובה לבעליה משום דדילמא הדר מפקא לכתובה וגבייא זימנא אחריתי, דאע"ג דהשתא כשגובה בעידי מיתה אין כתובה בידה אלא אומרת איבדתיה ומן הדין היה להאמינה משום מעשה בי' די' הואיל והבעל כמ' כן אינה יוצאה מתחת ידו, אפי' הכי כי הטמינה בפנינו חשבינן ולא יהבינן לה עד שתביא עדים שנשרפה מידה דליכא תקלה דדילמא הדר גביא דאין זה היכא דאיפשר [צ"ל דאי איפשר] לכתוב שובר, דאיפשר ואיפשר לרב ושמואל, דלא יפרע כתובתה עד שתתננה לו או תביא עידי שריפה, ואם כן לדידהו כמו שאין כותבין שובר, דלא איצטריך הבעל לשומרו מן העכברים, כמו כן הואיל ולדידהו אית להו דר' יוחנן דהטוען, כשיקח הבעל ממנה הכתובה למה פורע לה כתובה והלא איצטריך לשמור כתובה שהחזירה לו מן העכברים, שאם יפסידנה היא תחזור ותגבה ממנו בתנאי בי' די' וכמו שאינו פורע לה בעבור השובר בשלא תתן לו כתובה, על פי הכתובה נמי אין נפרעת, תריץ, אע"ג דלדידהו צריך הבעל לשמור הכתובה לראייה שפרע הכתובה כדאמרן, מכל מקום שובר אין כותבין שלא [לחלק] בין הכתובה ובין שאר שטרות, דבשאר שטרות אין צריך הפורע לשמור שטרו אלא כשיפרענו ישרפנו ויאמר פרעתי אם יתבענו שינית ונאמן, מכל מקום איתבריר לן מכל הני דכולי עלמ' אית להו דר' יוחנן דהטוען.
ועדיין צריכין אנו להביא ראייה דהוא הדין בתוספת הידועה. והנה מעיינוה [אולי צ"ל מענינה] דקא פריך תלמוד' [פ"ט ע"א], לרב דאמ' גט גובה עיקר כתוב(ת)[ה] גובה תוספת, מהא דתנן התם [הוציאה] כתובה ואין עמה גט, אומרת אבד גטי כו' הרי אילו לא יפרעו, בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמ' כתבתי דעליו להביא ראייה ואם לא היביא על כרחו פורע על פי הגט הכתובה והתוספת בתנאי ב"ד, דגט לאו מנה מאתים כת' ביה כאשר פירשנו, וקרעינן ליה לגיטא וכתבינן אגב[י]ה כדמסיק בשילהי ההיא שמעת', דהא לשמואל אין כותבין שובר ואבד שוברי דקאתני התם היינו גיטה הניקרע, כלומ' הבעל אומ' לה הטמנת את הגט שקריעתו היא זכותי ואינך רוצה להראותו ובכתובה אין ליך ראייה, דהואיל ובמקום שאין כותבין אע"פ שהייתי טוען כתבתי לא הייתי נאמן וכבר גבית הכתובה והתוספת על פי הגט שקרעתיו לאחר הפרעון ואין לי פשע בשמירתו כי אם לך שלא מסרתו לי לשומרו, דאמרת דבעית לאינסובי ביה, הילכך על פי עידי גירושין והכתובה לא תפרע, דבשלמ' במקום שכותבין כתובה ובאה לטעון על הבעל שיפרענה כתובתה ואין כתובה יוצאה מתחת ידה ואף לא מתחת ידו של בעל דהיא נאמנת לומ' איבדתי כתובתי ובעל אינו נאמן לומ' פרעתיך ולקחתי הכתובה ממיך ואיבדתיה אני או שרפתיה, או היה אומ' לא ידעתי שאת איבדת אותה שהאמנתיך [שאבדה] או נשרפה ממך ועל כן פרעתיך לאחר כך, דהואיל ומעשה בי' די' היא כתובה הטוען אחריה לא אמ' כלום בין אכתובה בין אתוספת, הילכך אמרינ' ליה לבעל אם כדבריך שלקחת הכתובה מבעי לך לשומרה ולהראותה לפני בי' די' ובעיניין אחר אינו נאמן בדברי[ו] כדי לומ' פרעתיך כל זמן שתראה הכתובה דמעשה בית דין כמאן דנקיטא שטרא דמייא כדאמרן, אך אם כדבריך שידעת(ה) שנשרפה כתובתה מידה או איבדתה לגמרי, היה לך לברר לפני בי' די' שכך והיו כותבין שובר, והיכא דאי איפשר כותבין שובר ועליך לשמור שוברך להראותו לבי' די' כדפרישי' לעיל, והואיל וכל הזכות כזה אין בידך היא גובה במעשה בי' די' הכתובה והתוספת, אלא לרב, נהי דעיקר לא גבייא תוספת מיהא ליגבי על פי הכתובה ועידי גירושין, ומשני בשאין שם עידי גירושין כו'. ונרא' בעיני דתירוצו של רב הוא תירוצו של ר' יוחנן דאמ' כותבין שובר והאי דלא פרעו משום דאין שם עידי גירושין במגו כדמסיק ואזיל, דאי לאו הכי אמאי לא יפרעו דילדידיה לית ליה קריעת הגט אלא כשהיא נפרעת כתובה והתוספת במעשה בי' די' בין בהוצאת הגט בין בעידי גירושין, או אלמנה בעידי מיתה אפי' במקום שכותבין כתובה כותבין שובר כי היכי דלא תהדר תו ותיגבי זימנא אחריתי, ואם כן אמאי לא יפרעו אם לא במיגו כשאין שם עידי גירושין, מכל מקום לא מיבעיא לר' יוחנן מאי דגבי זו אליבא דידיה בגט אע"ג דבעל אומ' פרעתי כדאמרינ' בבבא מציעא הטוען אחר מעשה בי' די' כו', אלא זו לשמו' נמי גובה בגט הכתובה והתוספת אפי' הבעל אומ' פרעתי, דילדידיה נמי דגובה בגט משום מעשה בי' די' כדאמרי', ועוד אי לית ליה דר' יוחנן דהטוען ונאמן הבעל לומ' פרעתי, מאי האי דקאמ' התם בשלמ' לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין ואמ' כתבתי, דאמרי' ליה זיל וא[יי]תי ראייה כו', והלא לדידיה עתה צריכין אנו לומ' מה שגובה בגט בשחייב מודה, שהבעל אומ' שלא פרעה אלא שאומ' כת[ו]בתי היא בידה, ולמה עליו להביא ראייה ויאמן במיגו דאי בעי לומ' פרעתי ונאמן כי אמ' נמי לא פרעתי ועוד כתובתי בידה נאמן, ולמה גבינן ממנו אז בגט, אלא בעל כרחין כר' יוחנן סבירא [ליה] ואין הבעל נאמן לומר פרעתי וכשהיגבינן [צ"ל ומגבינן] אותה בגט תחילה בין אומ' פרעתי בין מודה. ועוד כל המשנה בטוען מיירי, דקתני הוציאה כתובה ואין עמ(ו)[ה] גט (ו)היא אומרת אבד גיטי כו' [לקמן פ"ט ע"א], דמשמע דרישא דקתני הוציאה גט ואין עמו כתובה דגובה אפי' איכ' כפירות כבסיפא שהבעל אומ' פרעתי אינו נאמן. ונר' לי הא דפר"ח הלכה כשמואל לאו לאפוקי דליתיה לדר' יוחנן, דהא שמו' נמי הכי אית ליה כדפרישית מכמה טעמים, וכותבין שובר נמי הילכ' כר' יוחנן, אלא בעבור שלשם בבבא מציעא [י"ח ע"א] בדברי ר' יוחנן לא הוזכר אלא מנה ומאתים, דאמרינ' אין [צ"ל אטו] גט מנה מאתים כת' אבל התוספת לא הוזכר, ושמו' השוה תוספת לכתובה כאשר הוכחנו, על כן פסק כשמואל דהכל גובה בגט, ולאו משום דגט היינו כתובה והא אי איפשר לו כאביי, וכבר הבאתיו למעלה. הרי איתברר לן שתוספת דינה [כ]כתובה.
ומהא נמי בשילהי פרק הנושא [לקמן ק"ד ע"א] איכא למישמע דתוספת לגבי הכי הרי היא ככתובה, מ(י)תה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ"ה שנים, לרבנן כשהיא בבית אביה ולר' מאיר כל זמן שהיא בבית בעלה, והתם בשילהי כל הנשבעין בשבועות [מ"ח ע"א] מוקמי לה רב ושמו' כשנשבעה ומתה, כי היכי דלא תיקשי על מה דאמרי היכא דמת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת נמי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו, דהא בההיא מתני' כי מת לוה, דהיינו בעל, בחיי מלוה, היא אשתו, ואחר כך מתה היא, והיא נתחייבה שבועה ליורשין, אפי' הכי נוטלין יורשיה בשבועת יורשין כר' אלעז' התם מיורשיו, וקשיא, ותירצו כשנשבעה ומתה, ולא רצו לאוקומי כשחייב מודה, משום דכולה ההיא מתני' דהנושא מיירא בתביעות, פעמי' שהדין עם היורשין, למעלה מההיא דפלוגתא דר' מאיר ורבנן, אם כן גם היא בתביעות ולא בשחייב מודה, והיעיד ר' ישמע' בר' יוסי משום אביו, דכשאין כתובה יוצאה מתחת ידה שנינו כו', ומסקי' התם דהכי הילכת', אבל שטר כתובתה בידה גובה לעולם, ומסתמ' רב ושמו' כשנשבעה ומתה אינן חולקין על כך, דאם חולקין קשיא הילכת' אהילכתא, דקיימ' לן הילכת' כשמו' בדיני, ועוד דאף ר' אלעז' דפליג התם בשילהי הנושא אפי' שטר כתובתה יוצא מתחת ידה קאמ', ומשמ' כל שכן כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, ואם (כן) [צ"ל אין] כתובה בידה במאי גביא לרב ושמואל, על כרחין במעשה ב"ד כר' יוחנן וכגון שיש עדים שנשרפה כתובתה דליכא למיגזר דילמ' הדר מפקא וגביא בה ולכשיגבו יורשין כתובה על ידי שבועת אמם, לרב ושמואל ולר' אלעז' בשבועת יורשין כתבו שובר, דהיכא דאי איפשר כותבין, ומסיק התם ר' יוחנ' דאף תוספת ככתובתה דבשאין כתובה יוצאה מתחת ידה אינה נגבית אלא עד עשרים וחמש שנה דתנאי כתובה ככתובה, וכן נמצא בפסקים של רבי יב"א ובת[ו]ספות הרב ר' יצחק ב"ר מרדכי, שהלכה כר' יוחנן דאמ' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, (כיון), [צ"ל בין] במנה מאתים בין בתוספת, ואפי' אין ידועה כמה היא גבין אותה לפי מנהג המקום, והיא עיקר ולא תזוז מינה. ושיט(פ)[ת]א דפי' רבי' שלמה נמי הכי היא, דפר' הכותב [פ"ח ע"ב] דפי' הכי גבי הוציאה גט ואין עמו כתובה כו', קס"ד כשטוענת איבדתי כתובתי, כלומ' אף במקום שכותבי' כתובה אלא שהיא טוענת כך דנאמנת משום דר' יוחנן בבבא מציעא דהטוען אחר מעשה ב"ד כו', וחורבא ליכא דילמא הדרא וגביא, דכותבין שובר, והיינו דקא פרי' בגמר' ש"מ כותבין שובר כו', ש"מ שגם רבי' שלמה הכי סבירא ליה. והא דתניא בתוספת' דכתובות [פ"ט ה"י] הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה מנה מאתים, לאו לאפוקי תוספת, אלא ההוא תנא מילתא דפסיקא [נקיט], דאין כתובה בלא מנה מאתים ויש כתובה בלי תוספת.
והא דפרכינן לר' אילעאי בשילהי הנושא [ק"ד ע"א] דאמ' גרושה הרי [היא] כבעל חוב, פי' שגובה שלא בכתובה דאינה מוחלת כתובתה מסתמ' בכ"ה שנים כאלמנה, היכי דמי, אי דלא נקיטא כתובתה במאי גביא, ואיבעי ליה לתרוצי במעשה (כ)[ד]תנאי ב"ד, מפני שהוא תפס גרושה דומייא דבעל חוב שאין בה כח מעשה בית דין, כגון אפי' בנישאת לאח(ת)[ר], דאז ודאי אי דלא נקיט' כתובה נאמן הבעל לומ' פרעתי, והוצרך לה[ע]מידה כשחייב מודה. דהכי תניא בתוספת' דמסכת כתובות [פי"א ה"א], אלמנה התובעת כתובתה מן היתומין, אם עד שלא נישאת על היתומים להביא ראייה שנפרעה, משנישאת עליו [צ"ל עליה] להביא ראייה. וכן פסק רבינו יב"א הלוי בפסקיו, דמשנישאת אין לה כח מעשה ב"ד כשנשרפה כתובה, דסמכינן אההיא ברייתא אם לא נישאית עדיין אפי' מתה אין שטר כתובה יוצא לא מתחת [יורשי] כתובה ולא מתחת יד יורשיה ולא נשבעה נמי על כתובתה ובלבד שלא יהיה לומ' כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה כו', כגון שמת הבעל לבסוף ויורשי כתובה יורשין מתקנת בנין דיכרין, אי נמי כגון דיורשי כתובה הן יורשי הבעל אלא שהבעל שיעבד נכסיו לאחרים בח[י]יו ובחייה ומת הבעל תחילה ואחר כך היא ואע"פ שכבר נשרפה כתובתה לפנינו בחייה וגם לא נשבעה על כתובתה, דיורשיה נשבעין שבועת יורשין וקודמין ליטול מכח כתובת אמן דזמנה קודם לשאר בעלי חובין שנשתעבדו להן אותן נכסין לאחר כך, אפי' לרב ושמו', דהבו דלא לוסיף עלה כרב נחמן בשבועה. ונר' בעיניי, דאפי' בנישאת לאחר ומתה ולא נשבעה על כתובתה, דיורשיה נשבעין שבועת יורשין וקודמין לכל השאר, אפי' קדמו אותם בעלי חובין המאוחרין וגבו בחיי הבעל מרצונו ואחר כך מת הבעל ומתה גם אשתו אחריו ונשארו יורשיה ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידם, מאחר שהם מודים שלא פרעוה סמוך לנישואיה וכשיגיע זמן הפירעון, כדתנן [יבמות קי"ז ע"א], שהוא כותב לה כשתנשאי לאח' תטלי מה שכתוב ליכי וליכא ריעותא בכתובת אמן, דהא דמחלק בההיא ברייתא בין נישאת ללא נישאת, היינו כגון כשבאת לפנינו לתבוע כתובתה מן היורשין אומרת איבדתי כתובתי והן אומרין לה היתקבלת כתובתיך ולקחנוה ממך ואבדה הימנו, דעד שלא נישאת, הואיל ולא בא זמן הקבוע לפרעונה לא מוכחא מילתא מי איבדה, ומשום כח מעשה ב"ד אמריני', הואיל וכמאן דנקיטא שטרא דמיא משליכין אנחנו על היורשין, שאם כדבריהם שפרעוה ולקחוה הימנה היה להם לשומרה ולהראותה לב"ד וב"ד חנם לא יפטרו[הו] וחייבין עד שיביאו ראייה, אבל משנישאת הואיל ובא זמן הפירעון, שכל הנשים נפרעות כתובתן סמוך לנישואיהן, נראין הדברים שאין לזאות כתובה בעבור שהיורשין כשפרעוה לקחוה ולא היו מעלים על דעתם לשומרה, דכסבורין שגלוי לכל שבא זמן הפירעון ונפרעה מאחר שאין כתובה בידה והפשע שלה שלא שמרתה, הילכך יורשין נאמנין ועליה להביא ראייה שמידה נפלה אע"ג דמעשה ב"ד היא, אבל היכא דליכא ריעותא ופשע באלמנה התובעת כתובתה, כגון במקום שאין כותבין כתובה, אי נמי כגון שיש עדים שנ[ש]רפה מידה קודם נישואיה זמן גדול, אפי' משנישאת על היורשין להביא ראייה, שובר שב"ד כותבין להם לראיית הפירעון של מעשה ב"ד, ובדברי חנם לא יפטרו, שמה (ש)מוכיח שפרעוה, ואולי צווחה ולא הועילה ולא יכלה לזלזל עצמה פעם ופעמי' להכריחן לילך לב"ד, ועל היורשין להביא ראייה שנסתלקו ממעשה ב"ד, ואפי' בטענת ברי(י)א לא מיפטרי, וכל שכן דב"ד לא מצו טעני בעבורם לפוטרם בטענת שמא, ואם הייתה בחיים גובה מן היורשין בעל כרחם ובשבועה, כל שכן כשנשבעת, וקודמת לכל בעלי חובין המאוחרין ומוציאה מידן כי אין בפיהן בריא. וכן יורשיה בשבועת יורשין, דיפה כוחן בין בשבועה ובין שלא בשבועה, עיין בפרק כל הנשבעין [מ"ח ע"ב]. ובזה אינו נראה לי כפסק רבינו יב"א הלוי, שהוא פוסק דמשנישאת בטל לגמרי כח מעשה ב"ד מכתובה, שאם אין כתובה יוצא[ה] מתחת ידו [צ"ל ידה] אפי' בי' די' טוענין בעבור יורשין, דשמא אם אביהן של אילו היה קיים היה אומ' שכבר אגבייך כנגד כתובתיך, הילכך יתומין נמי מיפטרי ממנה בטענת נימא [צ"ל שמא] זו, דטענינן להו הואיל ושתקת עד לאחר שנשאית גלית אדעתיך דפרועה ועומדת את מאביהן של אילו, ולדידי אין כאן גילוי דעת אלא ספק שמא יורשין פרעוה ולקחו כתובתה ומהן נפלה והפשע שלה כמ' שכתבתי, ובטענת בריא של יורשין, אבל בטענת שמא לא נסתפק ליטול הימנה כח מעשה ב"ד אפי' משנישאת. להא סברא אם בעלי חובין המא[ו]חרין כבר הגבם מחיים בעלה של זו כמו כן הוה טענינן להו כלפי דידה בטענה זו שאמרנו ולא היה [לה] כח להוציא מידם לאחר (כ)שנישאית, והוא הדין ליורשיה הבאין מכחה. מיהא אפי' לדידה, אם אותן בעלי חובין או [צ"ל אז] מחסרי גוביינא אכתי, אי נמי בדבר ששניהם מחזיקין בו כמו קרקע ששניהן יושבין עלי(ו)[ה] כאחד, פשיט' שהאשה ויורשיה יותר מוחזקין בו מבעלי חובין המאוחרין, שהאשה ויורשיה כחד נשבע [אולי צ"ל נשתעבד] להן אבל ספק סילקו ממנו ספק לא ואילו [בעלי] חובין תחילה תחילה קרקע של אחרים שיעבדו להם שלא כדין ואימור לא זכו בו מעולם. ולכל היותר לדברי רבינו יב"א יחלוקו חלק שנחלקו בו מספיקא.
ומעתה נחזור על דעת ר' אילעאי [לקמן ק"ד ע"א] דאמרינ' לדידיה היכא דאין כתובה יוצאה מתחת ידי הגרושה אינה גובה אלא כשחייב מודה, נוכל להעמידה כמו כן אפי' בשלא נישאית דדמייא לבעל חוב ואין לה(ם) כח מעשה ב"ד, כגון לרב דפגמה וזקפה, ולשמואל דתניא כוותיה בגיטין [י"ח ע"א] דהכי הילכת', אפי' פגמה ולא זקפה או זקפה ולא פגמה, ומאימתי זקיפה, משעת העמדה בדין, כדאיתא התם, כי היכי דהיא נשטמת [צ"ל נשמטת] דבטל ממנה כח מעשה ב"ד, הוא הדין לטוען אחריה בלי הוצאת כתובה כנ"ל. ומעתה הוברר הדבר כסולת, דהא ר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, דסמכאה היא וליכא מאן דפליג עליה. ומעתה נוכל לפרש שלשת המחלוקת האלה, דר' יוחנן סבר בין במקום דכותבין בין במקום דאין כותבין, בין באלמנה בעידי מיתה בין לגרושה בגט או בעידי גירושין, בלא כתובה מגבינן להו, דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמ' כלום, ואין הבעל נאמן לומ' פרעתי וכותבין לו שובר על הכתובה ועל התוספת שפרעה וצריך לשמור הבעל שוברו כי היכי דלא תיהדר ותיגבי מיניה זימנא אחריתי, דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, ובין יורשין ובין היא גובין בלא כתובה, היא בשבועת ודאית ויורשיה בשבועת יורשין, ובלבד שלא יהיה לומ' כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, כאשר פירשתי למעלה. ואפי' יקרה כך ובדיעבד הדיין יגמור הדין כר' אלעז' בשבועות, תו לא מהדרינן דינא, דיינא דעביד כר' אלעז' עביד, הכי איתא בשבועות [מ"ח ע"ב], אבל לכתחילה דיינינן כרב ושמו' דלא מגבינן ליורשיה בשבוע(ו)ת שמא אלא אם נשבעה ומתה, אבל אי תפיסי לא מפקינן מינייהו, דדילמ' איתא לדר' אלעז'. והאידנא נהוג עלמא להגבות לאשה אפי' ממטלטלי דיתמי, דלא שכיחי קרקעות ואסמכתייהו אמטלטלי, מידי דהוה אארנקי דמחוזא ואשלי דקמחזוניא [לקמן ס"ז ע"א], דאשה גובה פורנא מהן ונשבעין שבועת יורשין ותופסין. והני מילי עד שלא נישאת, אבל אם נישאת ולא תבעה עד לאחר נישואין, אם היא במקום שכותבין כתובה אלא שהיא אומרת איבדתי כתובתי והיורשין אומרי' לא כי אלא פרענוך ונטלנו כתובתך ממך ואיבדוה, הואיל וכבר זמן הפירעון עבר נאמנין בטענת בריא שלהם, דמוכחא מילתא שעל כך אין כתובתה בידה שפרעוה ולקחו ממנה כתובתה, ולא הוצרכו לשובר, דאין לך שובר גדול מזה ודבר הגלוי לכל שקודם נישואין דרך ליפרע ולא חשו יורשי הבעל לשומרה להראות[ה] לב"ד ואין פשען בדבר אלא [פ]שעה, שלא נזהרה לשמור כתובתה. וקיימ' לן כי ההיא דתוספת' שהביאנו למעלה ועליה להביא ראייה שלא נפרעה, וכן דין יורשין כלפי אלמנה (כ)[ו]כן גרושה אפי' כלפי הבעל, אבל אם אין טענת ברי(י)א לבעל בגרושה או ליורשיו, הכא והכא אנן לא טענינן להו לפוטרן בטענת שמא שבעל פרעה בחייו, הואיל ולא תבעה עד לאחר נישואין, דאפי' טענינן לא מה[נ]יא מידי, ואם הוא במקום שאין כותבין כתובה, ואי נמי כגון שנשרפה כתובה בפנינו באונס זמן גדול קודם נישואין, הואיל וליכא ריעותא דידה בשמירת כתובתה מידי, אף לאחר שנישאית גובה בכח מעשה ב"ד ואפי' בטענת בריא אין היורשין נאמנין לומ' פרעתינהי ובין היא ובין יורשיה גובין מהן ובשבועה כאשר אמרנו, או על יורשי הבעל, או בעל עצמו בגרושה, צריכין להביא ראייה בעידים לפטור עצמו, זו דעתי. ולפי רבינו יב"א הלוי יורשין נפטרין אפי' בטענת שמא, דטענינן להו אנן בין שכותבין ואיבדה כתובתה בין במקום שאין כותבין, ובעל עצמו דווקא בטענת בריא, מיהו אי תפסה לא מפקינן מינה אפי' לדידיה, והילכך כלפי שאר בעלי חובין המאוחרין דאכתי מיחסרי [גוביינא], נראה בעיניי אפי' לדעת הרב היא (מ)[כ]אי נשתעבד לה אלא שפסק נפרעה [צ"ל נשבעה] למי הטוען כנגדה לשבש טענת בריא שלה, שאומרת שלא נפרעה, וכי בעלי חובין מוטל היה עליהן לפורעה, דאפי' לרבינו יב"א הלוי, הני מילי יורשי הבעל, דטענינן להו להחזיק הממון שבידם, [ד]במקום אביהן עומדין וטענת שמא שלהם כטענת בריא, דטענינן להו מאי דמצי טעין אבוהון, אבל לגבי בעלי חובין מדוע נחשוב שמא דידה[ו] יותר מבריא דידה ונגבה להן ונסלק אותה, והן ספק מתחילתן ועד סופן. והרוצה לעשות ולצאת ידי שמים יעשה ביניהן משפט שיש בו צדקה. עד הנה דברי ר' יוחנ' דקיימ' לן הילכת' כוותיה.
ורב ושמו' דאית להו דאין כותבין שובר, בנישאת כולי עלמ' לא פליגי, כמו שכתבנו. אבל בשלא נישאת נחלקו עליו, דלדברי שניהן במקום שכותבין כתובה לא יפרע לא לאלמנה ולא לגרושה בשום עיניין עד שיתנו לו כתובה וצריך לשומרה שאם תתבענו פעם אחרת ויתחייב לה מכח מעשה ב"ד כדפריש' ואז יראה הכתובה, ולשמו' אפי' מנה מאתים בעידי מיתה לאלמנה ובעידי גירושין לגרושה, אבל גרושה שמוציאה גט ואין עמו כתובה פליגי רב ושמו', דלרב גובה עיקר וקרע ליה לגיטא וכתיב עליה וכו', ולשמו' אפי' עיקר לא תגבה עד שתתן כתובה, דהיכא דאיפסיד להוציא מידה כתובה לשמו' לא סמכינן אקריעת גיטא להגבותה, דחוששין לבית דין טועין, דשמא היום ולמחר תוציא הכתובה ועידי גירושין ויטעו בית דין ההוא להגבותה על פיהן, שיאמרו עיקר סמך נשים על שטר כתובה ולא היו מגבין להן בעליהן שיעבוד הכתובה אלא אם כן יקחוה מהן וזאות ודאי אכתי לא נפרעה, וגיטה קרוע תצניע, ונמצא גובה פעם שנית, הילכך לא יפרע לה אלא כשתתן כתובה, ובמקום שאין כותבין כתובה ואמ' כתבתי, גם לשם פלוגתייהו ד[ל]שמו' עליו להביא ראייה ואם לא היביא לאלתר זאת גובה בגיטה ובמעשה בי' די' העיקר והתוספת ולא משהינן לה כלל, ולרב לעול' בגט אינה [גובה] ועד דמשלים זימניה דבעל יהבינן ליה לאכחושי עידי חתימת כתובתו והדר מגבינן לה דכי לא משכח סהדי, והיינו דקאמ' רב בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין, גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת [פ"ט ע"א], אבל במקום שאין כותבין ולא אמ' כתבתי, או הביאה עידי שריפת כתובתה בפנינו אפי' במקום שכותבין, לדברי שניהם אלמנה גובה בעידי מיתה וגרושה בגט בין בכתובה בין בתוספת הידועה מכח מעשה ב"ד, ולאלמנה כותבין שובר, דהיכא דאי איפשר כותבין שובר, ולגרושה קורעין ב"ד גיטה וכותבין גיטא דנן כו'. ואם יש עדים שנשרף גיטה מידה, מגבין לה כתובתה וכותבין לה שובר, דהא אי איפשר בעיניין אחר, ודכולי עלמ' אית להו דר' יוחנן דהטוען, ועל זה אני שוען. ומה שהקשה להרב ר' פטר קרנט"ט מהא דר' שבתי בר מרינוס בבבא מציעא [י"ז ע"א], דכתב לה לכלתיה איצטלא דמילתא ואירכסה כתובתה וכפר, לסוף א(יי)תו סהדי דכתב לה ואמ' פרעתי, דאמרי' הוחזק כפרן ועל כן אינו נאמן, דמשמע הא אמ' תחילה פרעתי נאמן וקשיא, ודחק לחלק בין תוספת ובין מנה ומאתים, ושגג ולא באחת ולא בשתים אלא בכל אלה שכתבתי למעלה. ובלאו הכי אינה קשיא, דאיכא למימ' פגומה או זקופה בזה דעמדה בב"ד עליה הייתה כתובתה שנפרעה מקצתה ולכך היה נאמן אם טען בתחילה פרעתיה, דקיימ' לן כשמו' ותניא כוותיה דפגמה ולא זקפה, זקפה ולא פגמה משמטת, ואם כן בטל ממנה כח מעשה ב"ד והטוען אחריה נאמן, אי נמי נישאית לאחר והיה יכול לטעון ולומ' פרעתיך ושרפתי כתובתה ונאמן, הילכך ליתה. ומן המוצ(י)א שטר כתובה בשוק כו' [ב"מ ז' ע"ב] נמי ליכא לאקשויי, דשאני התם דריעא כתובתה שנמצאת בשוק, דכיון דכל כך ... היפקידתה להשליכה בשוק נראין הדברים שפרועה היא, אלא אם כן יודה הבעל, אבל אם האשה עצמה היא הטוענת איבדתי כתובתי ליכא ריעותא, דאיכא למימ' מעמדת היא לרב ושמו' וכן לר' יוחנן דבסברוה [צ"ל דסבורה] לגבות פעם אחרת, לרב ולר' יוחנן איכא תקנתא כדקאמרי ליה, בשובר [לזה] ולזה בקריעת הגט למנה מאתים, ולרב תוספת לא יהבינן לה, וכן לשמואל לא יהבינן לה כלום עד דבחשאי בביתה ומשכחאי. הנה זאות חקרנוה כן היא.
ומעתה נחזור לשיטת הלכה. דפריך הכא ובשילהי הכותב [פ"ט ע"א], שמעת מינה כותבין שובר, דאי אין כותבין בעלמ' גם הכא בכתובה דמעשה ב"ד היא נתקן שלא נצטרך לשובר, דהכא בהאשה לא נגבה אותה בעידי הינומא ובשילהי הכותב לא נגבה בגט עד דמייתי כתובתה ותמסרנה לבעל והוא ישמרנה לעולם, דדילמא הדרא עליה לגבות ממנו מכח מעשה ב"ד, שהבעל אינו נאמן להפטר ממנה אלא בהוצאת כתובה מתחת ידו או בשובר כדאמרי', וכבר פירשתי למעלה, דהואיל וצריך הבעל לשמור הכתובה אם כן מאי נפקא מינה דאין כותבין שובר לרב ושמואל שגם הכתובה צריך לשומרה מן העכברים, אלא שלא לשנות בינה לשאר שטרות, דהתם אינו מעשה ב"ד ומיד כשיקח הלוה שטרו מיד המלוה ישרוף שטרו ולא יצטריך לשומרו ונאמן, וגבי כתובה נמי הבעל יטול כתובה וישמרנה ולא יצטרך לשובר, והא דקאמ' הכא בהאשה בזה הלשון, והדר מפקא לכתובתה וגביא בה, לאו דווקא, דהוא הדין אפי' לא תוציאינה תגבה במעשה ב"ד, אלא מילתא דפסיקא שאפי' תינשא לאחר דליכא מעשה ב"ד כדאמרן, אפי' הכי בכתובה לעולם גביא, אבל בשילהי הכותב וודאי דווקא הכי פריך, והדר מפקא (מ)[ל]כתובתה וגביא, דהואיל והתם קרעינן ליה לגיטא וכתבינן אגביה כדאיתא התם, אם לא יטעו ב"ד כי לא כלום לרב ושמואל, דאין כותבין שובר ואפי' בעידי גירושין, דיאמרו הואיל וקריעת הגט וכתיבה שעליו הוא השובר לדידהו מאי הבעל פרעה ובטל הכתובה ושרפה, ואם הגט קרע וכתב אגביה כדי שלא יצטרך לשמור כתובה לעולם, ועל כן היטמ[י]נה גיטה, דמאי הוה ליה למעבד יותר, ומימנעי ולא מגבי לה, אבל אם כתובה יוצא[ה] מתחת ידה, הואיל ובמקום שכותבין כתובה עסיקינן, יטעו ב"ד לאמר דמאי ועיקר שיעבוד הכתובה אשטר כתובה סמכינן וודאי לא היגבו בה כתובתה על סמך קריעת הגט וכתובה שעליו להפסידה אם תישמור גיטה שריא, שהיא שומרת שטר כתובה שעיקר שיעבוד וסמך שלה עליו, וגם הבעל לא היה פורע כדי לטרוח לילך בב"ד לקרוע גיטה וליכתוב עליו עד שתתן זכותו לידו, דהיינו שטר, הילכך על ידי כתובתה ועידי גירושין היו מגבין לה ב"ד האחרון וליחוש לכך. ומתרצי התם רב ושמו' כדמסיק התם, והכא ר' אבהו תירץ, ודאי הא מתני' אית ל(י)ה דכותבין שובר, ורב פפא מתרץ במקום שאין כותבין כו' כנ"ל.
מאן דמתני לה אבריית' כל שכן כו'. לא כפי' הקונטר' שפי' דרב פפא שהעמיד בריית' במקום שאין כותבין כתובה אע"ג דקתני איבדה כתובתה, וכל שכן אמתני', דהא ליתא, דמזה חזר בו רב פפא דאותביניה מאיבדה כתובתה, ותירוץ נמי שתירץ במקום שאין כותבין וכתב לה בעל, נמי לאו מידי הוא, דאם אין עידים שכתב לה מאי קא פריך וליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגביא בה, הא קיימ' לן כשמו' בשילהי הכותב [פ"ט ע"א] דעליו להביא ראייה, ומדוע נמי סיים רב נחמן בר יצחק אליבא דרב פפא דכל איבדה כתובתה כהיטמינה בפנינו דמייא ולא מגבינן ל(י)ה כו', וא"ת כגון שהוא מודה שכתב לה אלא אומרת נשרפה או אבדה ממני לגמרי שלא תגיע לידה עוד, אם כן אמאי אינה נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה לא כתבה לי מעולם כי אמרה נשרפת [תהא] נאמנת, ואמאי מסיק ר' נחמן דלא מהימנינן לה עד דאמרי עדים שנשרפה, על כרחין כגון שיש עדים שכתב לה, אם כן מה לי במקום שאין כותבין כתובה ומה לי במקום שכותבין כתובה, אלא פשיטא דהדר ביה רב פפא מההיא סברא ומוקי לה במקום שכותבין. אלא הכי פי' מאן דמתני להא דרב פפא דפליג אדר' אבהו דמוקי ברייתא למאן דאמ' כותבין ומוקמי לה איהו אפי' למאן דאמ' אין כותבין, וכדמתרץ רב נחמן דבעייא איתויי סהדי שנשרפה כתובתה דאז היכא דאי איפשר לתקן, שלא תחזור ותגבה בכח ב"ד אלא בכתיבת שובר, כדבעינן למימ' לקמן במסקנא, דהיכא דאי איפשר כותבין שובר, פר"ח דאבריית' נמי הכי פרכינן, וליחוש דילמ' מפקא עדי ריקוד ושאר עידי כל הני וגביא והדר מפקא ל(י)ה, ושינוייא דמשני נמי ה[י]כא דאי איפשר כותבין שובר, אבריית' נמי [קאי], אבל כל זמן שלא תביא עידי שריפה לא מגבינן לה עד דיהבא לבעל כתובה, אלמ' דאין כותבין שובר, וכל שכן אמתני' דמצי רב פפא לאוקמה במקום שאין כותבין כתובה, והילכך אתיא מתני' אפילו למאן דאמ' אין כותבין שובר, אבל למאן דמתני הא דרב פפא אמתני' משום דאיפשר לאוקומה במקום שאין כותבין כתובה, אבל אברייתא לא כי קשיין. ואינו נר' לדחוק פי' הבריית' כדרב נחמן בר יצחק אלא כמשמ(ש)עות הבריית', ובין איבדה ובין כל הני לישני דתניא יהבינן לה כתובה דסמכינן אשובר, ואיתה לדר' אבהו.
<h2>דף יז.</h2>
הני מילי דקרי ותני כו'. נר' לי, הא דנקיט הכי לומ' שאפי' לכזה סגייא בשישים ריבוא, והוא הדין לכל מישר' אפי' תינוק שעדיין לא למד בעי הא שיעורא, דכולן קיבלו מן התורה כדכת' [דברים כ"ט] את אשר ישנו פה [וגו'] ואת אשר איננו פה עד סוף כל הדורות, לאפוקי דלמאן דמתני לית ליה שיעורא.
<h2>דף יז:</h2>
אלמנה לית לה כיסני. ואין לחוש בהני מילי זוטרי חילוק קליות והעברת כוס בשורות וכיוצא בהן דילמ' תפסה מאתים כו' כדלגבי חבית, דהוא דבר גדול ויכולה לתלות באונסין, אבל הני אין בהן טענת אונס ואפי' תפסה מפקינן מינה דכל שעה איפשר למעברינהו.
בשלמא גבי אביו משכחת לה, כגון שאכלה שתים בחיי האב וכו'. תמיה, שפר"ח ורש"י פירשו אחת בחיי הבן והוא קטן כי הא צריכה למימ' כשהשנה שלישית בפני קטן דאינה חזקה פשיט' דכל חזקה שבפני קטן אינה כלום, דאפי' קרוב בנכסי קטן שבא מחמת ירושה אילמל' לא הגדיל לא הויא חזקה, דהכי אמ' רב הונא בהמפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] דאין מורידין קרוב ולא קרוב מחמת קרוב בנכסי קטן, דכיון דלא מחי אתי לאחזוקי, משמ' כשכבר בר מחאה הוא, דהיינו גדול, ועל כן אמ' רבה התם, ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל, כלומ' קרוב הבא מכח ירושה הוא ניהו כשרואין אותן ג' שנים מוחזק בנכסים בפניו משכבר גדול אומרין שהן שלו מעולם אפי' לאחר שאין לו טענת ירושה הואיל וירד לתוכן כשהוא קטן אפי' החזיק בגדלותו כמה שנים אינו יכול לומ' מכח אותה חזקה אתה מכרת לי, דכסבור שלו היתה מעולם מאחר שירד בקטנותו, אבל במחזיק בנכסיו בעודו קטן לא הוצרך שום אמורא להשמעינן דפשיט' דאינה חזקה, דאם לא כן מניין לרבה לדקדק כך אפי' הגדיל מדברי רב הונא, אלא הכי הוא כדפרישי'. ואינו נרא' בעיניי פי' שפירשו. ונ"ל דודאי שנה שלישית של בן בגדלותו היא אלא שנים שהחזיק זה בחיי אביו אז היה קטן, דהואיל וראה קטן זה דטרם שגדל היה זה מוחזק בו אף כשגדל זה בפניו שנה שלישית לא העלה על ליבו דעת ותבונה למחות בו, ולא מצרפינן שנת חזקתו בהדי שנתים שהחזיק בפני אביו. והא דאמרינ' בחזקת הבתים [ב"ב מ"ב ע"א], אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנתייים כו', הרי זו חזקה, היינו כגון שבשעה שהחזיק זה בפני אביו כבר היה גדול, דמצטרפי' לשני חזקיהו, והיינו דאמרי' בסמוך דרב הונא דוקייא דמתני' זאות אתא לאשמועי', דהכא נמי כאילו החזיק ג' שנים בגדלותו דשנתיים שבפני אב ואחת שלו בגדלות. ומאי דמסיים נמי, ואיב' אימ' קמ"ל כו', דכמו קצת חילוק יש שהייתי שוגג בכך לומ', בדין הוא דשנתיים של אב לא יצטרפו לשנה שלו, דבן אפי' גדול במילי דאבוה קטן, וכל שכן כשהוא קטן, ועל כן לא ידע להזהר ולמחות כן בשנה שלישית שלו, אבל היכא דכל שני חזקה בגדלותו, אפי' תחילת ירידתו של מחזיק בקטנותו הוה אמינא דליהוי חזקה קמ"ל. ומיהו נר' לי, ירד בה המחזיק אפי' שנה בחיי האב ושלש שנים שלימים בחיי הבן ואע"פ שהבן היה קטן בעת שירד זה בחיי האב, הואיל לא היו עדיין נכסיו ונמצא כאילו לא ירד לתוכם כשהבן קטן, ג' שנים של בן שיהיו בגדלותו מועילים. והשתא דאתינן על ההיא דרב הונא כפרוש מה שפר"ח, דדווקא בקרקעות, דאין מורידין קטן [צ"ל קרוב] לנכסי קטן, דכל הראוי לירש מוחזק באותן נכסים כסבור הן שהיגעו לחלקו כשחלק עם אחיו והואיל ואין אחר מוחה בו, הילכך טוב להוריד נכרי שאין בו ירושה שהכל יודעין שלא היו הנכסים של אבותיו אלא של קטן ולא יכול לומ' שלי הן, ואם מחמת המקח, אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל, אבל במטלטלין לכתחילה מהדרינן אקרוב טפי מרחוק, דכל כך זה מוחזק בהן כמ' זה, ד(ט)[ת]פיסת מטלטלין היא חזקתן ואינן ניכרין לרואיהן של אבותיו של מי היו וכל כך אחר יכול לטעון עליהן אפי' מחמת ירושה כמו היורש ומוסף אחר על היורש שיכול לטעון עליהן כח ירושה מצד האב ומצד האם ואילו יורש אינו יכול לטעון עליהם אלא מצד אימהות שנפלו לה מבית אבי אימא דהא בעינן שהן [צ"ל שאין] חלוקין בעיסתן, שלא יוכל לטעון מעיסתי נקמצתי [ב"ב נ"ב ע"ב], וכל שכן שאין יכול לומ' לחלקו היגיעו, שהרי אינן חלוקין בשום דבר, הילכך אקרוב מהדרינן לכתחילה, ואם יטעון מבית אבי אימא נפלו לו צריך להביא ראייה בעדים ולא בקייום השטר, דקיימ' לן כרבה. פר"ח בחזקת הבתים.
<h2>דף יח.</h2>
ה"ג אלא ברבה קמיפלגי, דמאי לא שנא תובעו גדול בטענת אבא, דקטן הוא במילי דאבוה וטענתו טענת שמא היא בטענת אביו. לר' אליעז' בן יעקב אפי' בבנו אינו מעיז כדמסקינן ואזיל, הילכך כשאומ' האכלתיו פרס הוה ליה מודה מקצת הטענה ונשבע שבועה דאוריית', אבל אם הכחישו ואמר אין לי [צ"ל לך] בידי אלא חמשים זוז פטור משבועה, דנמצא טענת(ם)[ו] טענת שמא ואין נשבעין עליה, והיינו טעמ' נמי דר' יצחק בהניזקין [גיטין נ"א ע"א], דסביר' ליה נמי כר' אליעז' בן יעקב וקאמ' שני כיסין קשורין מצאת לי דלא מינתחי אהדדי והלה אומר אינו אלא אחד, דהחזיק טענותיו בהודאתו, דמסתמ' במקום שיש אחד יש שני ואישתמוטי אישתמיט, אבל בשני שוורים הואיל ומינתחי לא נעשית טענתו בריא על פי הודאת מקצת של זה, הילכך פטור משבועה מדאוריית' ומדרבנן הוה לן לאשבועי דדמי לדאוריית', אלא מפני תיקון העולם לא תיקנו, ובשוורים אין טענת שמא כטענת בריא אלא כשהמוצ(י)א מודה לו ששני שוורים מצא אלא שאומ' שהחזיר לו אחד כו', והכי נמי מיתניא בתוספתא [שבועות פ"ה ה"ה], ר' אליעז' בן יעקב אמ' פעמים שאדם נשבע על טענת קטן כיצד, אמ' לו קטן מנה לאבי בידך והלה אומ' אין לו בידי אלא חמשים זוז פטור, אבל אם אמ' לו מנה לו בידי והאכלתיו פרס חייב, ואין לומ' הא דר' אליעז' בן יעקב דווקא בקטן תיבעי אבל אם גדול בא בטענת אביו אפי' זה שכנגדו השיבו אין לו בידי אלא חמשים זוז חייב אפי' בטענת שמא דיליה, דהא ליתא, ותשובה מהמוצ(י)א מציאה דאמרן, אע"פ דגדול הוא התובע הואיל וטענתו שמא אינו נשבע אלא אם כן יחזיק טענותיו בהודאתו שתחשב כטענת בריא כאשר פי', והוא הדין לגדול בטענת אביו בשמא, דאין שבועה דאוריית' בטענת שמא אפי' שכנגדו מודה במקצת אלא הנך דמנה בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ה ע"א], האפיטרופסין וכו', ואמ' רב הונא והוא שיש כפירת טענה שתי כסף. ורבינו תם פסק, דאפי' ר' נחמן תקין [צ"ל תיקן] שבועת היסת דווקא בטענת בריא ומשום חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו [שם מ' ע"ב], אבל בטענת שמא לא, והוא דאיתא דררא דממונא כגון דאמ' פרעתיך, וכלישנא בתרא דרב נחמן בשבוע(ה)[ות] [מ"א ע"א], אבל ליכא דררא דממונא לא. וגבי ההיא רעייא בבבא מציעא [ה' ע"א], הואיל ואתי סהדי דאכל תרתי מינייהו הרי איכא דררא דממונא, הילכך פריך השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן, ופריק דתקנתא לתקנתא לא עבדי רבנן. והא דרבה הכי מיפרשא לפי ראות עיני, מפני מה אמרה [תורה], כלומ' למה דווקא במודה במקצת ולא בכופר בכל (דווקא), אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו להכי כופר הכל פטור, שאם היה חייב אי איפשר שלא היה מודה שאינו מעיז, וא"ת מאחר דאיתה להך חזקה, כשמודה במקצת וכופר במקצת נאמר מה שהודה הודה ומה שכפר אמת שאינו חייב ויפטר.0...
<h2>דף מב:</h2>
כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. כאן שגו הפרשנים, כסבורין שאין ירושה לבנים בקנס אלא כשעמד אביהן בדין עליו. בפשוטה של הלכה זו לא ידעו סחרה ושכחו בעיא של רבא דבשילהי אילו נערות [ל"ח ע"ב], דבעי יש בגר בקבר ודבנה הוי, לפי שיטפה קמא דסבירה דמיעברא וילדה בן קיימא דבר ירושה הוי, דנפל לאו בר ירושה הוא, כדאיתא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א] (הוי), מכל מקום שמעינן מינה דבן ירושה [צ"ל יורש] קנס בלי דעמדה בדין, דאי ההיא בשעמדה, דאביה בעי מיהוי לרבנן כדתנן הכא בהדיא, וכי איכפל רבא למיבעי אליב' דר' שמעון יחידאה דאמ' אין לאב אלא עד שעת נתינה. וטועים האומרים דבעיא דרבא אבושת ופגם, הוחלפה שיטתם, דאם נדמו בושת ופגם לקנס, לפי דבריהם דאין לאב עד שעת העמדה בדין, ידמה לקנס נמי שלא [י]ירשוהו היורשים עד שעת העמד(ת)[ה] בדין, ואם היורשין יורשין אותם מבלי קנס אם כן יזכה האב בהן מיד ומאי קא מיבעיא ליה לרבא, שאם יש בגר דבנה הוי, הילכך ליתה, דאף קנס נמי יורשין היורשין בלי העמדה [ב]דין. והכי מוכח במרובה [ב"ק ע"א ע"א], דפריך התם עליה דרב נחמן, חמשה בקר אמ' רחמנא ולא חמשה חצאי בקר מהא דתניא, גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ליורשין וכו', ואע"ג דמוקי לה כשעמד בדין, היינו בעבור היתירא משום מנתא דיד[י]ה אבל לא בעבור ירושת הקנס, וכהנה איכא התם טובא דמוכחא מילתא בהדיא דקנס בר ירושה הוא וקשיא. ועוד דהכא בפירקי' קשיא, דלעיל [מ"ב ע"א] אמ' ליה רבה לאביי דלר' שמעון ממונא הוי להתחייב עליו קרבן שבועה והשתא מכחיש דבריו, ושיטה כזאות אינה נכונה. אלא כך נראה בעיני, דהכי קאמ' ליה רבה, כי קאמינא ממונא הוי לר' שמעון להתחייב עליו קרבן שבועה ולהורישו לבניו, שאם בניו יתבעוהו לאחר מיתת אביהן קנס שהי(ה)ית חייב לאבינו [ו]העמידך בדין ונתחייבת לו בדין וכפר ונשבע והודה, דהואיל ואיגלאי מילתא דבעת שנפל ליד היורשין כבר היה ממון אצל אביהן, שהרי כבר עמד בדין עליו ונתחייב לו ממון ולא היה יכול להודות ולהיפטר מהן, אם כן לגבי דידהו אין עיקרו קנס והוה ליה דומיא דפיקדון דקרא ומחייב עליה קרבן שבועה, אבל אם לא עמד בדין אע"פ שיורש יורשו, מכל מקום אינו דומיא דפיקדון ולא מחייב בטענתייהו קרבן שבועה אפי' הן העמידוהו בדין ונתחייב להן קודם שתב(ו)עוהו עתה, וכשתבעוהו וכפר ונשבע והודה, שהרי עיקרו קנס, ואסוף דברי אביי ענהו רבה, ששאלו ממונא הוי או קנסא, דמשמ' לדברי אביי שלא שאל דווקא אאונס ומפתה דנקט לשאל אלא הוא הדין אכל קנסות, ולחדודיה לאביי השיבו סתמא ולא היזכיר לו למעלה טענת בנים בפירוש ולראות דעתו אם יודע להקשות עד יעמיד ויכוין [דעת] רבו ואם לאו ומפרש לו דעתו מעט מעט, ועדיין שוגה אביי, דסבור שעל כל קנסות ענהו אף אאונס ומפתה דהאב מורישן לבניו לחייב עליהן קרבן שבועה, דאף על תחילת בעייתו שפתח בה, דהיינו אמ' לו אנסתה ופיתיתה את בתי וכו' השיבו, אם כן קסבר רבה דלר' שמעון משעמדה בדין ממונא הוי ומורישו לבניו ואין לבת הנאנסת כלום אלא לאחים מוריש, שאם לא כן איך נשבע ומתחייב זה הכופר קרבן שבועה על טענתם והא לאו בעל דברים דידהו הוא שאינו כופר ממונם, ואין לומ' דילמ' הכא במאי עסקינן שמתה הנאנסת בחיי אביה לאחר שעמד בדין, שעתה הן בנים היורשין, דהא ליכא למימ', דהואיל ולר' שמע' אין לאב עד שעת נתינה כדכת' [דברים כ"ב] ונתן [וגו'] לאבי הנערה וגו', מתי שתמות הנאנסת בין [ב]חיי אביה בין לאחר מיתת אביה והאב לא גבה בחי[י]ו אפי' עמד בדין, לר' שמעון קרינא ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מ(י)תה ומשעת מיתתה פקע אב וכל הבא מכוחו. ועוד דאם היא חייה לאחר מיתת אביה אחיה מינה דידה ירתי ולא מאב והכא רבה אמ' דהכא [צ"ל דהאב] מורישו לבניו, הילכך בעוד היא חייה קאמ' רבה דלר' שמעון מורישו לבניו, והיינו דאיתיביה ממתני' דר' שמע' דאם מת האב עד לא גבתה לעצמה כו' ומשני רבה דלא אמ' לו אלא אשאר קנסות ואסיפא דמילתיה דאביי דאמ' ממונא הוי או קנסא, על זה השיבו דיש קנס לר' שמע' ממונא הוי משעת העמדה בדין ולא על תחילת דבריו שהתחיל אמ' לו אנסתה ופיתיתה כו' וסתם לו דבריו לידע דעתו כדאמרי'.
כי איצטריך וכחש כגון (ה)[ש]עמדה בדין ובגרה כו' ומתה, לא יכול לומ' דפקע אב משום דאביי [כ"ט ע"ב] לאבי הנערה ולא לאבי מתה, אלא דווקא ובגרה דאבוה מינה ירית. ומכל מקום תחילת זה היה קנס לגבי(ה) דידיה ודידה, הילכך אפי' לאחר בגירתה עיקרו קנס מיקרי לגבי זה האב ולא דמי למורישו לבניו דלעיל לא מיחייב קרבן שבועה.
<h2>דף מג:</h2>
טעמ' השיאה ונתגרשה הישיאה ונתארמלה כו'. משום משנה מיותרת, דבין לר' יהוד' ותנא קמא כתובה של נישואין הראשונים איכא בינייהו נישואין שניים למה הוזכרו אם לא לדקדק דבתרי זימני הויא חזקה, אבל לדקדק מרישא דקתני אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמלה כו' ולהקשות למאן דאמ' בשילהי (החולץ) [הבא על יבמתו] (ס"ד ע"ב), מעין גורם ואירוסין לא מחזקי אינו יכול, דאינה מיתרת, דלגופה איצטריך, דאפי' באירוסין שניים כתובתה של אב דברשותו נכתבין. ולשון נתגרשה ונתארמלה ולא נקיט נתאלמנה תרי זימני גבי אירוסין, משום דסיפא דהישיאה ונתגרשה למידק דסתמא כר' ובאירסה ונתגרשה לחודה בלי נתארסה ונתארמלה לא מישתמע דאירוסין לא מפקי מרשות אב, דהוה אמינא דהא דכתובה של אב, דהכותב כתובה לארוסה מקדים וכותב ואחר כך מתארסת לו, אם נתגרשה באירוסין שניים הוה אמינא שלה, להכי נקט אירסה ונתארמלה לומ' דאירוסין לא מפקי מיניה, כדי שלא תתמה בסיפא דגבי הישיאה ונתגרשה דר' יהוד' דאזיל בתר כתיבה דברשותו נכתבין, דתימ' והא אכתי לא אשמעינן דאירוסין גופייהו לא מפקי והן חולקין בנשואה משום טעמ' דכתוב' באירוסין דהיינו סמוך לנישואין נכתבת, דר' יהוד' אזיל בתר כתיבה, הילכך הקדים ושנה אירסה ונתארמלה.
גובה מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין. איני רואה דברי ק[ו]נטרי' בכך כל עיקר, דפי' דמתני' דהכא סביר' ל(י)ה דיש כתובה לארוסה מתקנתא דרבנן ואהכי פי' גובה מנה מאתים מן האירוסין לרב הונא מתקנת חכמי' וכמאן דכתוב' דמיא, וכשכותב שוב סמוך לנישואין הוה ליה ככותב לה ש(נ)[ת]י כתובות, וחילק ואמ' ואע"ג דלגבי זכות האב אפי' לר' יהוד' דאינו זוכה היכא דהישיאה לבסוף אלא משעת כתיבה דברשותו נכתבין סמוך לנישואין ולא משעת אירוסין, והתקנתא דרבנן למגבא איהו ממשתעבדי גובה משעת אירוסין, הא לגמרי לא מסתבר, חדא אם כן בבבא מציעא פ"ק [י"ז ע"ב] ובשילהי הכותב [פ"ט ע"ב] לקמן, דבעינן ארוסה מנא לן דאית לה כתובה, ולא איפשיט', דחזינן [צ"ל דדחינן] דילמ' בדכתב לה, ותיפשוט מהכא דאית לה ממתני' ומהך תנאי דתניא כוותיה דרב הונא וכדרב אסי, דאפי' לר' אסי דאמ' זה וזה מן הנישואין, דווקא דכתב כתובה אחרת מן הנישואין דביטל את התקנה של שיעבוד דמן האירוסין שסמוך לנישואין נכתב זמן הכתובה מן הנישואין מדעת שניהם, אבל אם לא כתב סמוך לנישואין כתובה אחרת אלא תוספת לבד(ו)[ה], כגון דכתב ואוסיפית לך על מנה מאתים מן האירוסין בתקנתא דרבנן פשיט' דגביא מן האירוסין מדתנן אירסה ונתגרשה וכו' דגביא, ועוד אי איכא תקנתא דרבנן בארוסה כדאמ' רב הונא דגובה מנה מאתים מן האירוסין אם כמאן דכתיבה דמייא, לא מיבעיא לר' יהוד' דלא אזיל בתר גבייה, דקשיא אליביה מדוע יהיב טעמ' משום דברשותו נכתבין, בלאו הכי זוכה האב בתקנתא דרבנן משעת אירוסין דכמאן דכתיב', דאפי' בשום מקום לא מצינו חילוק בתנאי ב"ד [בין] כתוב ולא כתוב, ואפי' לרבנן דפליגי עליה תימ', מאי האי דקאמ' משניסת אין לאביה רשות בה, ודאי מזמן נישואין, אבל דבר שנשתעבד בתקנת חכמי' בעודה ברשותו, איך יבואו נישואין ויפקיעו כח האב למפרע אפי' היא מחלה ואמרה לבעל לכתוב כתובה אחרת מן הנישואין כעין ההיא דרב אסי, כל כמינה לבטל כח אביה, ורב הונא אומ' דהיא גובה האב אינו גובה. ועוד מאי טעמ' דרב הונא במנה מאתים מן האירוסין הואיל ולדברי הקונטרי' היא יש לה זכות בכתובתה ולא אב, והרי מדעתה כתבו זמן נישואין הרי מחלה שיעבודה דמן האירוסין, דבשלמ' היכא דנקיט' שתי כתובות כדלקמן לרב הונא, הואיל ונקיט' שתיהן בידה אינה רוצה למחול (ו)לא זו ולא זו הואיל ואינה שורפת אחת, שלא מחלה שיעבוד הראשון. ועוד לקמן דפריך רב הונא אדרב הונא מהוציאה עליו שתי כתובות כו' ופריך, חמש מאות כולהי מאי טעמ' לא גביא, דכיון דלא כתב לה ואוסיפית לך תלת מאה כו', ובעי למימ' דהא דאמ' רב הונא דגובה מאה מאתים מן האירוסין ותוספת הכתובות לכתוב כך על מנה מאתים דכת' בכתובתה כותבין וצבי ואוסיף כו', ומנה מאתים עצמו ההוא כתוב הזמן מן הנישואין ואין תוספת ההיא כתוב על מנה מאתים דאירוסין, הרי כל שעה דין שתי כתובות עליה ויהא דינו כי ההיא דרב הונא דאם גובה מנה מאתים תגבה מזמן אירוסין ואם לגבות גם התוספת תגבה מן הנישואין, על כן נר' לי, דמתני' דמשמע דאיכא כתובה לארוסה בדכתב לה, ורבה ורב יוסף שהעמידו טעמי' דר' יהוד' הואיל ומשעת אירוסין כו', סברו להעמיד כל המשנה בדכתב לה מן האירוסין מנה מאתים ותוספת מן הנישואין לבדו, שכן כתוב לה סמוך לנישואין צבית ואוסיפית לך מאה אמאתים דמן האירוסין, ובהא קמיפלגי, ר' יהוד' סבר הראשונה של אב, דהיינו מנה מאתים ולא תוספת, וחכמ' כיון דכת' צבית ואוסיפית לך מאה אמאתי' סמוך לנישואין, כדרך שאדם כותב לנשואתו, להכי כתב לה הכי, שאם תרצה לגבות התוספת או אפי' מנה מאתים לא תגבה אלא מזמן נישואין, והרי אב לא הקפיד על אלה הכתובות ותלה בדעת הנערה לברור מה שייטב בעיניה, ואם הנערה תברור כתובה אחרונה אין לאב כלום, דנישואין מפקי מרשותו, והיינו דברי רב אסי לקמן דאמ' זה וזה מן הנישואין, ור' יהודה לית ליה ההיא סברא אלא כשיטת ר' הונא דמנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין הן שלה, והיינו דמתיב רבא, ר' יהודה אומר הראשונה של אב ומודה ר' יהוד' כו', ופריק אלא רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו היינו טעמ' דר' יהוד' כו', כלומר סיפא ופלוגתא דר' יהודה ורבנן לא איירי כלל בדכתב לה בתחילת אירוסין, דבהא לא איירי ר' יהודה ורבנן, ולא פליגו אלא בדכתב לה סמוך לנישואין, אפי' כתב בלשון נשואה כמו שכותבין בשעת חופה, אפי' הכי לר' יהודה, הואיל וכתיבה בעודה ארוסה זכה האב, ולרבנן, הואיל כדרך נשואה נכתבה מזמן נישואין שיעבודה לא זכה האב, והיינו דקאמר מיגבא מאימתי גביא, כלומר, לפי מאי דסליק אדעתין דבדכתב לה מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין כדפרי' לעיל, מיגבא מאימת גביא מנה מאתים והתוספת. וכן פר"ח, דמיגבא מאימת גביא בדכתב לה מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנישואין, ועיקר. ונוסחא דפריך דרב הונא אדרב הונא השתא אתי שפיר, דשתי כתובות אשתי כתובות פריך, ואף פירוקא דפריק אתי שפיר, דשניא ודאי דרב הונא קמייתא דתוספת דהוסיף לה לקמן מן הנישואין כך כתב, וצבית ואוסיף לך מנה אמאת' דמן האירוסין, הילכך שני שיעבודין קיימין כדפרישית. ונר' בעיני, דווקא בשתי כתובות או בשני שטרות היוצאין על שדה אחת בשני זמנים, דמוכחא מילתא ששניהן על דבר אחד נכתבין אלא אחרון דמזמן שני הוסיף בו דיקלא או דבר אחר, כדבעינן למימר לקמן, הילכך הדין כרב הונא, דאי מזמן ראשון דעתה לגבות גובה בראשונה או בשטר הראשון דבר שכתוב בו המועט, ואם רוצה לגבות המרובה יגבה מזמן שיני הכתוב בו, דרב אסי דקיימ' לן כוותיה בשמעתי' מוסיף אפי' כתב בלשון הזה בשטר שזמן שיני, צבית ואוסיפית לך כו', אפ' הכי הדין כרב הונא בשני שטרות בלא כתיבת צבית ואוסיפית כו', אבל אדם המוציא שני שטרות על חבירו שניהם בלשון מכר או במתנה, כתוב בזה חפץ סתם ובזה חפץ סתם, דאיפשר ששני חפצים הן, פשיטא דגובה וחוזר וגובה ויתקיים כל שטר בחותמיו, ואם כן כתוב על שדה אחת שאי איפשר לתלות בשנים ואין תוספת בשני, והלכה כרב נחמן דביטל שיני את הראשון.
<h2>דף מד.</h2>
משום דינא דבר מצרא. וכי האי גוונא אמרינן בקידושין [כ"ו ע"א] ובבבא בתרא פרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה ונתונה לך הרי זו מכירה לעיניין אחריות, שמתחייב באחריותה ונתונה לעיניין דינא דבר מיצרא לית בה, וקשיא מהא דהמקבל בבא מציעא [ק"ח ע"ב] דאמר אמימר מתנה לית בה דינא דבר מצרא, ואי כתב אחריות אית בה כו', והא ה[כ]א איכא אחריות. תריץ, אחריות בתוך שטר מתנה מעכב, שאין כותבין במתנה, וכאילו מאין בשטר לשון מתנה ומכר הוא, הילכך איכא דינא דבר מצרא, אבל בשטר אחד שכתוב לשון מכר ומתנה, וכל שכן בשני שטרות אחד לשון מכר ואחד לשון מתנה, הרי לשון מכר לחוד ולשון מתנה לחוד, וכל אחד מן הלשונות כתוב כהילכתו, הילכך זה מועיל למאי דשייך ביה וזה למאי דשייך ביה.
ולאורועי סהדי. לעצמו למאי דאודי אודי ולא כלפי אחרים.
<h2>דף מד:</h2>
לרבות יתומה לקנס. דלעיל [ל"ט ע"ב] דאמרי' בין היא בין אביה יכולין לעכב, לאו במקום אביה היא מעכבת, דלא מצינו דבר שזיכתה תורה לאב [שתהא הבת יכולה לבטלו] כי היכא גבי קנסה ובושתה ופגמה דשל אב הן [שלא] (ש)הייתה היא מקלקלת מחשבתו בין לזכות בין לחובה, אלא כשהיא יתומה. וזו ההובאה כאן היא של מעלה בפר' אילו נערות, והיינו דקאמ' לעיל [מ' ע"ב], דאי בעי מסר לה למנו[ו]ל ומוכה שחין, לאו בקידושי' מיירי, דהא קידושין גופייהו אדרבה בתחילה בעינן למילף מבשת ופגם בקידושין [ג' ע"ב] ולקמן בהאי פירקין [מ' ע"ב], והיכי הוה ילפינן בשת ופגם מקידושין, אלא מסירה זו היינו שלא ממאן במפותה ואנוסה ומאיליה נמסרת למנוול ומוכה שחין, והיא עצמה אינה יכולה [למאן] כל זמן שהאב קיים, והרי בידו ובהגרמתו לביישה ולפוגמה, הילכך בכל מקום בושת ופגם שלו. והוא הדין שיכול להקשות ממשנת ר' אלעז' דנתארסה ונתגרשה [מ' ע"א] (היא) [צ"ל הרי] היא כיתומה, דפושט דיש לה קנס חמשים כסף, ומגיורת ומשוחררת שנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש [כ"ט ע"א], דאין לך יתומה גדולה מזו, אלא חדא מינייהו נקט. וגבי האי קנס כת' [דברים כ"ב] ונתן לאבי הנערה וגו'. וא"ת התינח אונס אלא מפותה מה שייך בה קנס ביתומה והא מחלה ליה, האי קרא דאם מאן ימאן [שמות כ"ב] במפותה כתיב, אלא אנוסה מולו תהיה לאשה [דברים כ"ב], ושל אביה לאביי כדי שלא יהא חוטא נשכר, ולרבא בקל וחומר, כדאית' לעיל [ל"ט ע"ב], תריץ, שפיתה אותה בעוד שאביה קיים ואחר כך מת אביה, דבשעת בעילה לא היה בידה למחול, ואומ' אני, דפולגת' [צ"ל דפלוגת'] דר' שמע' ורבנן במתני' אפי' במפותה וגם היא לוקחת לאחר מיתת אביה אפי' במקום אחין, וכל שכן אם היא עצמה יורשת אביה. מכל מקום קשיא, דהא אין האב בשעת גמר דין.
בבא עליה ואחר כך נתיימה [צ"ל נתיתמה]. דברי הקונטר' אי איפשי להעמידם, דכמה משניות הביאתי למעלה גבי אונס אפי' ביתומה מעיקרא חייבין, והטועים אומרים, דגבי גיורת יתרץ ר' יוסי ב"ר חנינא, דהא דיהיבנן לה קנס, כדי שלא יהא חוטא נשכר, וליתה, דבפ"ק [י"א ע"א] רבה לית ליה היי, דאי לאו דאם הגדילו שאינן יכולין למחות לא יהבינן לה, ואפי' לרב יוסף דאמ' יכולין למחות, הרי תירץ לו, דכיון דלא מיחתת[ה] בגדלותה שעה אחת שוב אינה יכולה למחות וכי יהבינן לה בדין יהבינן לה ולא משום שלא יהא חוטא נשכר. ואין נכון לדחות ולומר דר' יוסי ב"ר חנינא היה משבש כל סדר הפשוטות של למעלה שפי[ר]שו שיש קנס ביתומה מעיקרא והיה מעמידן כדי שלא יהא חוטא נשכר, כי אין זו שיטת התלמוד. הילכך נר' בעיניי לפרש, בבא עליה ואחר כך נתיתמה הכי פירוש, בבא עליה בעל ולא היספיק להוציא עליה שם רע עד שמת אביה, כלומ', הא דאמ' ר' יוסי ב"ר חנינא דהיכא דמת פטור לר' אליעז' בן יעקב לקמן [מ"ה ע"ב], דמשנתו קב ונקי, ואמ' דלא משלם קנס אלא בשבעל, כגון שזה המוציא שם רע בא עליה ומת אביה עד שלא גמרו דינו לחייבו מאה סלע, דגבי מוציא שם רע כתיבי קראי יתירי לאחר כשאמר הבעל לפני זקינים ואקרב אליה [ו]לא מצאתי לה בתולים [דברים כ"ב], מיד כת' ולקח אבי הנערה ואמה והוצ' את בתולי הנער', למה צריך לומ' ולקח אבי הנערה, היה לו לכתוב ולקחו את בתולי הנערה, דהיינו ב"ד, כמו ונתנו לאבי הנערה דהיינו ב"ד, והייתי דורש אז מונתנו לאבי הנערה דווקא ולא לאבי מתה, כדדריש אביי גבי אונס מונתן (ל)[ה]איש השוכב עמה לאבי הנערה [שם] לעיל [ל"ח ע"ב], ומה טעם שני בדיבוריה וכת' ולקח אבי הנערה, אלא לומ' לך דצריך שיתקיים האב, דעיקר קנס שלו משעה שבא עליה והוציא שם רע עד שעת שב"ד יתחייבו את המוציא שם רע קנס ויתנו לו, שהאב יראה להם [השמלה] שעליה בתולי בתו, והאי דנקיט ר' יוסי ב"ר חנינא האי קרא ונתנו לאבי הנערה, לומ' שצריך האב להיות קיים לקבל הקנס כשיתחייב הבעל בבית דין ואם לא יתקיים לקבלו, שלא יהא בשעת גמר דין, פטור הבעל, וכאילו קראי דמוכחי ליכא גבי אונס שהיה תולה הקנס בתביעת האב עד שעת נתינה, הילכך [ליכא] למימ' הכי. וגבי מוציא שם רע צריך שיהא האב [קיים] עד שעת גמר דינו כמו שאמרנו, וצריכה הנערה נמי להתקיים עד אותה שעה, מדאביי דדריש לאבי הנערה ולא לאבי מתה [ל"ח ע"ב]. כך נראה בעיניי.
מדתני אמי, בתולת ישר' ולא בתולת גרים כו'. אין נראה בעיניי פי' הקונטרי', דאם בנתגיירו אביה ואמה עמה, הא לאו בתולת גרים מיקריא דהא לית לה אב, דכקטן שנולד דמי[א] ומבישר' מימעטא [כד]נפקא למעלה. ואם בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, גם היא מן התורה לאו בתולת גרים מיקריא, דהא לית לה אב, דכקטן שנולד דמי[א] ומבישר' מימעטא [כד]נפקא דירושתו לאו דאורייתא, וגם ביבמות פרק נושאין על האנוסה [צ"ט ע"א], ועוד מומתה מימעטא לעיל. אלא נר' לי, דהא בתולת גרים, שהורתה ולידתה בקדושה אלא שאביה גר, דאע"ג דהיא כישראלית גמורה לחייב בכל הני, אהני דכת' בתולת ישר' אצל ונתנו לאבי הנערה לומ' לך, דבתולת ישר' אינה צריכה שיתקיים אביה עד שעת ונתנו לאבי הנערה כדפרישי' לעיל, אלא בתולת גרים, דאיפכא אינו יכול, דאם כן אתה נותן כח לבת גר [יותר] מבת ישר', וכן לא יעשה.
באו לה עדים בבית חמיה כו'. נראה דבשאר נערה המאורסה מיירי בלי הוצאת שם רע דומיא דהנך תרתי, וכגון שלא נכנסה עמו לשום נישואין, ואע"פ שפתח בית אב במוציא שם רע כת', מיהו מהתם ילפינן אף להכא, דהכל טעם אחד להם, ראו גידול(ת)[י]ם שגידלתם [מ"ה ע"א].
<h2>דף מה.</h2>
סרחה ובסוף בגרה כו'. וכגון דמשבגרה באו עדים שסרחה בנערותה דחשיב ל(י)ה כאילו גם זינתה משבגרה והרי היא בחנק, אבל אם באו עדים בנערותה אפי' בגרה לאחר כן, לא אישתני קטלא לדברי הכל, הכי מוכח לקמן דברי ר' שמעון דאזיל בתר שינוי נמי אפי' הכי קאמ' אם נודע להם קודם שנתמנו חייבין.
דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה כו'. תמי' אמאי איצטריך לרבא למינקט נכנסת לחופה ולא נבעלה, דאמטו להכי אותביה רב הונא לקמן כי חדית רחמנא היכי דלא אישתני גופה, הא לא מיבעיא אליבא דר' אליעז' בן יעקב דאמ' [מ"ו ע"א] דבמוציא שם רע אינו אלא בשבעל, כדכת' ובא אליה ואקרב אליה [דברים כ"ב] דברים ככתבן, אלא אפי' לרבנן דמכל מקום אומ' בין בעל בין בשלא בעל, ואם כן מוציא שם רע לאחר כשבעל נמי והא אישתני גופא ואפי' הכי כשמוציא שם רע על זנות מן האירוסין נסקלת וכל שכן אם מוציא שם רע משבגרה על זנות דבנערות דנסקלת, דאין הגוף משתני כל כך וחידוש הוא ולא גמרינן מיני[ה], ותו לא נצטרך לומ' תני תידון בסקילה. ויש מתרצים, והא סקילה ליתה אלא אם אמת הוציא שם רע הרי נשתנה הגוף על ידי המפקיר עצמו ובעת שמוציא שם רע לא משתני הגוף מידי על ידי הבעל. ואומ' אני שאין בדברי' ממש, דאם כן מאי האי דקאמ' דהא נכנסה לחופה וכו', כלומ', דאם כן שינוי הגוף חופה חשיבה והא זו חופה דמיירינן בה כמ' כן לאחר בעילת הניאוף היא ולא משנינן מידי, דאפי' מן האירוסין מיד לאחר אותה בעילת הנואף הבא עליה בחנק, וכן משבגרה הוציא עליה שם רע כמו כן לאחר אותה בעילה לא משנינא מידי וקא קרי להו שינוי הגוף, אלא מאי אית לך למימ', הואיל ואם לא בעל הנואף והיו בתוליה בה אפי' הכי הייתה חופתה ובגרות משנינן אותה לחנק ואם זינתה אז השתא נמי שינוי חשיבי, גבי בעילת בעל נמי, הואיל ואם לא בעילת הנואף שקדמה בעילת הבעל היה בה שינוי הגוף כמ' כן עתה יש לחשבה שינוי הגוף, הילכך ליתה. ועוד נאמר, כגון שבעל כדרכה והוציא שם רע בשלא כדרכה, דהא אמרינן לקמן [מ"ו ע"א] לר' אליעז' בן יעקב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה, הני מילי לעיניין חייוב קנס, דאין לחדש בקנסות מסברא אלא דבר שנתחדש בהן בהדיא, והרי לדידיה כת' ואלה בתולי בת(ה)[י] [דברים כ"ב], מכלל דהמוציא שם רע יאמר דניטלו בתוליה על ידי ניאוף, אבל לעיניין קטלא דידה לא משנינן לה משאר סקילה דנערה המאורסה בלי הוצאת שם רע דחמיר דלא תתבטל מידה זו לפוטרה, דוגמא וזכר לדבר, דודאי לעיניין סקילה דידה לא משנינן משאר סקילות דנערה המאורסה בלי הוצאת שם רע אע"ג דהכא חידוש הוא שמוציא שם רע לאחר שנכנסה לחופה, דקתני לקמן [מ"ו ע"א], לא אמר לעדים בואו והעידוני והעידו מעצמן, הוא אינו לוקה ואינו נותן ק' סלע, אבל אם אמת היה הדבר, היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה, אם כן הוא הדין הכא, וקשיא. ונראה בעיניי, דרבא דנקיט נכנסה לחופה ולא נבעלה כו', לרבנן דפליגי עליה דר' אליעז' בן יעקב, דהואיל ולדידהו דרשינן ובא אליה בעלילות ואקרב אליה בדברים [שם], אם כן אין בעילה כתיבה הכא, ודאי במקום שבעל בא בקל וחומ' מלא בעל כגון לעיניין מאה סלע ומלקות, דקל וחומ', דמה היכא דלא בעל דאכתי לא ידע שמא ודאי אין לה בתולים ושפיר מס[ה]די סהדי אפי' הכי בשלא נמצא[ו] דבריו אמיתים לוקה ומשלם ק' סלעים, היכא דבעל, דידע ש(י)היו לה בתולים [ו]אפי' הכי מוציא שם רע כל שכן שראוי לקונסו, הילכך מיחייבי רבנן היכא דבעל, אבל לעיניין סקילה, היינו כשדבריו מתאימים, די לנו שחידשה תורה במוציא שם רע אע"ג דמשנכנסה לחופה מוציא שם רע דליכא מכל וכל שינוי הגוף, אבל מקצת שינוי הוא, כדאמר רבא דמחייבינן ל(י)ה סקילה, אלא שמדעתינו נוסיף, אפי' כשבעל דאיכא שינוי הגוף תהא מיחייבא סקילה, אתמה, דמנא תיתי לן הא. אבל לר' אליעז' בן יעקב ודאי הוה מצי לאוקומה דשני מוציא שם רע דחידוש הוא, דאפי' לאחר הבעילה דאשתני גופה אפי' הכי מפקינן לה לסקילה וילמד על הבוגרת אצלו שכמו כן בסקילה, ולא תיקשי לר' שילא, אלא רבא בתחילה מהדר לאוקומי הא דר' שילא אפי' אליב' דרבנן, ולבסוף דמסיק ר' יוחנ' אמ' ליה לתנא תני תדון בסקילה [מ"ה ע"ב] ובצרו להן שלש מידות דר' שילא, הא על כרחין אית לן למימ' ר' שילא מוקי ההיא דמוציא שם רע כר' אליעז' בן יעקב אבל לרבנן אפי' המוציא שם רע בשינוי הגוף תדון בחנק. ותו קשיא. אכתי רבא מצי לאוקומי אפי' אליבא דרבנן, דכי היכא דלדידיה מ[ש]נכנסה לחופה ולא נבעלה (לדידיה) לא ילפינן אע"ג דכתיבא, דחידוש הוא, הכי נמי מבגרה דידה לא מצי למילף דהא נמי נפקא לן מהנערה הנערה שהייתה כבר [שם] דחידוש הוא ולא גמרי מיניה. תריץ, חדא דגבי נערה המאורסה דלאו מוציא שם רע כמ' כן הנערה (כד)כת', והוצאתם את שניהם וגו' את הנערה על דבר אשר וגו' [דברים כ"ב], וכן נמי נימא נערה שהיתה כבר, ועוד דהנערה לאו קרא יתירא הוא לרבות, ויותר משמע דוהנערה [צ"ל דבנערה] מיירי ולא בבוגרת ותירוצא בעלמא הוא דמתרצינן הכי הואיל ואסיקנא תידון בסקילה, דשינוי הגוף לא משני קטלא, והיה קשה והא והוציאו את הנערה כת' [שם] ולא בוגרת, ותריצנא לישנא דקרא דלא תיקשי לן, הילכך לעולם בגרה במוציא שם לא כת' בהדיא אלא מסברא אמ' תנא דבריית' דמוציא שם רע דהיא בסקילה ונגמר מינה, וכך השיטה הולכת, דתחילה כשהקשה ממוציא שם רע לר' שילא, משום דידע המקשה דהא דאמ' ההוא תנא משבגרה הוציא עליה שם רע דתידון בסקילה, אינו מפורש זה הדין אצל מוציא שם רע בהדיא כדי שתוכל לומ' שאני מוציא שם רע דחידוש הוא, דכל דבר המשפט שכתוב אצל מי שכתוב בו הרבה קנסות לא מצינן למילף מיניה מילי(ה) אחריני, דפרכינן מה התם דאית ביה קנסות אחרות, אבל השתא דאית לן למימ' דתנא שחרץ דינו כך. דלא אזלינן בתר שינוי הגוף, מדיעו וסברתו דיבר כך, אז מזו הסברא מצינן לאגמורי אחריני מינ(י)ה, שהרי גם גבי מוציא שם רע אינו כי אם מסברא בעלמ', ואתא רבא לתרוצי לההוא מקשה, בודאי גבי מוציא שם רע דין בגרות מפורש הוא בהדיא, דמה לי במוציא שם רע בנכנסה לחופה דאישתני נמי דינא כדאמ' ואפי' הכי אמ' רחמנא בסקילה הואיל ומוציא שם רע על הנערות כדכת' את האשה הזאת לקחתי [דברים כ"ב], דמשמ' ליקוחין אחרים שאחר קידושין, דהיינו כנ[י]סת חופה, עד שלבסוף גומר בקראי [ו]אם אמת היה הדבר הזה וגו' והוציאו את הנערה וגו' [דברים כ"ב], והוא ילמד על הבגרות נמי דבסקילה, וכאילו מפורש דין בגרות בקרא ולא מצי למגמר מיניה דחידוש הוא. ופרכיה רב הונא, דנכנסה לחופה דמפורשת במוציא שם רע לא מצי אגמורי על דין דמשבגרה מטעמ' דמסיק ואזיל ותנא שנותן דין סקילה במי שבגרה סברא טעמ' דנפשיה אמ', דבעי למימ' מסברא דאפי' שינוי הגוף לא משני קטלא הואיל והוצאת שם רע בבגרות מכל מקום על הנערות הוא, הילכך [מצי למגמר] מינה לכל מילי וקשיא.
אמר רב נחמן אישתני ולא אישתני כו'. כמו אלא אמר רב נחמן, ועוקר את הראשונות הוא, ובעי למימר דודאי כדקא מותיב רב הונא כן הוא, דתנא המוציא שם רע דלא אזיל בתר שינוי הגוף סברא דנפשיה קאמ'. מכל מקום שמעינן בהדיא דמאן דלא אזיל בתר שינויא אף בתר שינוי הגוף לא אזיל דלא שנא, ומינ(א)[ה] שמעת, דתנא דבי ר' שילא דאזיל בתר שינויא הוא הדין דהוה אזיל אפי' ליכא שינוי הגוף, ואם כן כי הני תנאי כדמסיק ואזיל.
<h2>דף מה:</h2>
אימר דשמעת ליה לר' שמעון דאזיל כו'. שמעתי שמתקשים לדבר בשם רבינו שמואל זצק"ל כהא פירכא, דמאי קפריך, דהא דקאמ' ר' שמעון גבי נתמנו פטורין דלאו קרבן הדיוטות שייכא בקרבן שלאחר שנתמנו, דבהדיוטות בשאר מצוות כבשה או שעירה ואילו בנתמנו משיח מביא פר ונשיא מביא שעיר ולא זה יוצא בשל זה ולא זה בשל זה, הילכך ר' שמע' אזיל בתר תרוייהו חטאה וידיעה ופוטר, אבל התם לתנא דבי ר' שילא, חנק פעמי' בכלל סקילה, כגון היכא דאי איפשר, דאמרינ' בנגמר הדין בסנהדר' [מ"ה ע"ב], מניין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו כו', וכן אתה אומ' גבי נסקלין בנשרפין בקידושין [ל"ב ע"א] ובסנהדרין [פ' ע"ב], דאע"ג דרובא נשרפין הרי הוא בסקילה, הרי לפעמי' עולה קלה בחמורה והוא הדין חנק בסקילה, דכמו שאי איפשר הוא דיש להלך בתר חטאה ובגרות שבאו אז עדים כר' שמעו' בנתמנו ולצאת ידי שמים תידון בחנק, ולא תיקשי מידי לר' שילא. אין בעיני ובלבי פירכתם. דמה ראייה משאי איפשר ובכאן, דהתם בפנינו הנגמר דינו לסקילה בבירור, וכן ההיא דקידושין בפנינו הנגמר דינו בברור, מקצת לסקילה ומקצת לשריפה, אלא משום דאי איפשר, או מפני אלמותו או מפני שאין אנו מכירין מי אלה ואלה ואין לנו למושכם למיתה חמורה מספיקא את אותן שנגמר דינן למיתה קלה, הילכך לכולהו יהבינן מיתה קלה, ולא מן הדין אלא מספיקא, אבל דר' שילא תידון בחנק קתני, דמשמע דמן הדין חנק הוא החייוב, אם כן אינו מפני שאי איפשר אלא משום דאזיל בתר שינוי הגוף, הילכך שפיר פריך תלמודא.
תני תידון בסקילה. אפי' לר' שמע' הואיל והיה ידוע לעדים סרחונה מאז משעת נערות אע"פ ששהו לבוא ולהעיד עד שבגרה אין בכך כלום ולא משתנה דינה, הילכך בסקילה, דבתר חטאה ודאי אזלינן, אבל גבי קרבנות ידיעה היא המחייבת בקרבן קבוע, הילכך אזיל ר' שמעון בתר תרווייהו ופטורין.
התם עקימת שפתיו גרמה לו. פי' וכאילו כל חיובו משבגרה, הילכך פטור, וכמה שחידש רחמנא בנכנסה לחופה דלא אישתני גופא חידש בבוגרת דאישתנה גופה ולא חידש ופטור ממלקות וממאה כסף.
ר' יהוד' אומ' ללקות לוקה כו'. פי' רש"י, דקאסבר לאו שאין בו מעשה (אין) לוקין עליו. הא דקאמ' לוקה מכל מקום, הא אמרינ' בסמוך דמכת מרדות דרבנן, אינו נראה, דבעילת בעל אינו מעשה שהרי אינו בא עליה בעבירה ומלקותו משום הוצאת שם רע ואין בו מעשה דלאו קאעביד בדיבוריה מעשה אלא על ידי מעשה עדים שקרים שמביא, תדע דבמכות פ"ק [ד' ע"ב] לר' יהוד' עצמו לוקין על לאו שאין בו מעשה סבירא ליה, אלא ממוציא שם רע ועדים זוממין, דלאו שאין בו מעשה לוקין, והוא צריך לדחוק ולומ' דההוא תנא דר' יהוד' דלא תותירו לא הוה אמ' במוציא שם רע דבבעל עסיקינן, והאי תנא דר' יהוד' דהכא דמוקי בבעל, סבירא ליה דאין לוקין, דבשילהי מכות [ט"ז ע"א] נמי אמרינ' תרי תנאי ואליבא דר' יהוד'.
<h2>דף מו:</h2>
אמ' קרא בנעוריה בית אביה [במדבר ל']. וההיא דרב יהוד' מויצאה חנם וגו' [שמות כ"א], מאי לא מצינו מילף אלא לקידושין שבכסף הן אתי, דהכי קאמ' אין כסף ביציאה זו מאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת שמאדון אחר וצריכי תרוייהו.
מניין שמעשה הבת לאב. פי' ואמרינ' לקמן [מ"ז ע"א], דאם אינו עיניין לקטנה, דהא מצי מזבין לה, תניהו עיניין לנערה, והשתא קס"ד דמצינן למילף מבנעוריה, דקידושין דאביה הוא ופרי' מאי דפרי'.
שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגבייהו. כלומ', לביישה ולפוגמה ולצערה, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדפריש לעיל. והרב ר' משה בר יואל היה דוחק לפרש לומ', דלעול' כפי' הקונטר' דהא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דאמרי' לעיל [מ' ע"ב] בקידושין הוא, והכא דקאמ' נילף מבושת ופגם לאו אקידושין קאי, דאדרבה הן ילפי מקידושין, אלא אדרב הונא אמ' רב, מניין שמעשה הבת לאביה וכו', וגם כל אלה פירכות דקאמ', וכי תימא נילף מקנסא, אדרב הונא, ואין זו שיטת התלמוד, דהא הובא(ה) דרב הונא אמ' רב מניין שהבת כו' כאן, כדי לגלות על הקידושין דלא מצו ילפי מבנעוריה כי היכי דלא ילפינן לה משם ולא יותר, ומה יקשה עליה וכי תימא נילף מקנסא, וכי כאן עיקרה כי כך יקשה, או מתי למדנו מקנס לקידושין דתצטרך הא דרב הונא לגלות שלא תלמוד, הילכ' ליתה, דודאי האי משא ומתן אקידושין וקשיא מאי קאבעי למילף להו מבושת ופגם הא אינהו אדרבה מקידושין ילפי, והילכך הכי הוא כדפרישית לעיל.
אלא מסתברא יציאה דכוותה כו'. דמשמעות הכתוב שכתב אין כסף לא בא להשמיע אלא שאדון לא מצי מעכבה לצאת חפשי בלי כסף, שתתן מחירה, הילכך אין כסף לאדון בא הכתוב לומ'. ומשמ' מיו"ד דאין כסף, דיש כסף לאדון אחר ומנו אב, ולא בא להשמיעני על יציאה בעלמ' שהיא בכסף.
והא (ד)לא דמייא הך יציאה כו'. כלומ', נהי דודאי יציאה דכוותה היא לבסוף אילו קידושין יגמרו, שישאנה הבעל בעל כרחה דידה וגם לא יוכל לעכב מלמוסרה לחופה מאחר שכבר קיבלה קידושין, מכל מקום צריכה הייתה אתחלתא דיציאה שתדמה ליציאת אמה מאדון ופריך מאי דפריך.
<h2>דף מז.</h2>
אלא דזכי רחמנא לאב למוסרה לחופה כו'. כלומ' נהי דמשעת שקידשה זכי ליה רחמנא גם ימסרינה [צ"ל ימסירנה] לחופה בעל כרחה אע"פ שמבטל לה ממעשה ידיה, מכל מקום הביטול שמבטלה ממעשה ידיה עד שעת למוסרה לחופה היכי מצי עביד, והיינו דפריך רב אחאי, דדילמ' יהיב לה שכר פקעתא.
ספר הישר [סימן נ"ט]. כתב לה כסות וכלים ופירות כו', שא(ם)[ב] כותב לבתו בשעה שעמד וקדש, והוא הדין אם לא [כתב] אלא באמירה, דהן הן הדברים הנקנים באמירה, וכל שכן [בכתובה] ונישאת ואחרי כן מתה אע"פ שנקנו באמירה ובכתובה לגבותה לאחר נישואין כדרך כל מכנסת שום לבעלה ושטרי פסיקתא דרב גידל [לקמן ק"ב ע"א], לא זכה הבעל בדברים הללו כיון שלא הספיק לגבות קודם מיתתה, והוא הדין אם נתגרשה, דטעמ' דלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה לקיימה, וכיון דמתה או נתגרשה פקע ליה קינייניה, והלשון מוכיח דבמיתה לאחר נישואין קמיירי, דקתני שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה, אם כן לא כתב לה אלא על מנת שיבואו עמה לכשתנשא ואעפ"כ לא זכה, ור' נתן סבר זכה, דקא סבר כיון שנכנסה [לחופה] זכה בהן [מיד], ואי מן האירוסין מיתה לא אתיא ר' נתן שפיר, דהא על מנת שיבואו עמה לבית בעלה קתני ותו לא אתי דהא מיתה לה, ועוד תדע דלאו במיתה מן האירוסין קאי, דקתני לה אמתני' [מ"ו ע"ב] דקתני נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ועלה קתני תנו רבנן כתב לה, כלומ', אע"ג דבעל אוכל פירות בחייה לכשנשאית, פירות כסות וכלים שכתב לה אביה לכשתנשא אינו אוכל כיון שלא אכלן בחייה לומ' בפלוגתא וכו', דמאן דאמ' זכה כרבנן, דכי היכי דגובה תוספת אע"פ שלא כנסה ולא תלינן מסברא דאדעתא דכניסה הן, הכי נמי זכה הבעל הכא הואיל ונשאת, דאי בעי מפיק להו בבית דין ולא תלינן בקיום, ומאן דאמ' לא זכה כר' אלעז' בן עזריה דאמ' לא כתב תוספת אלא על מנת שהוא כונסה, הכא נמי לא כתבה האב אלא על מנת לקיימה, וכי היכי דאזלינן התם בתר אומדן דעתא הכא נמי אזלינן בתר אומדן, ודילמ' דכולי עלמ' כר' אלעז' וכו', מאן דאמ' לא זכה כר' אלעז', דמה התם אזלינן בתר אומדן דעתא דלא כתב אלא על מנת לכונסה, הכא נמי לא כת' אלא על מנת לקיימה והא מיתה לה, ומאן דאמ' זכה אמ' לך, עד כאן לא קאמר ר' אלעז' אלא מדידיה לדידה, שהוא אינו כותב אלא אם כן כונסה, דחיתון לא שייך באירוסין ואין לאומד דעתו במה שהוסיף אלא בכניסה, אלא [צ"ל אבל] מדידה לדידיה, שיש לנו אומדן דעתא של חיתון והא איתחתנו להו [די לנו באומד דעתו זה] וזכה הבעל ולא (י)[נ]תלה באומדן דעתא של קיום של [צ"ל ולשון] חיתון מוכיח דאחר נישואין קמיירי והך ברייתא דלקמן [מ"ח ע"ב] דקתני ואע"פ שכתוב בה [צ"ל שכתובתה] בבית אביה כשנכנסה עמו לשם נישואין, בעלה יורשה, ההיא דר' נתן היא, אי נמי כשזכת[ה] האשה בנכסים ומחזיקה בהן וקנתה אשה קנה בעלה, ולשון [יורשה] מוכיח כן, אבל הכא כת' לה קתני ואכתי לא אתי [לא] לידיה [ולא לידה]. ומהכא שמעינן דפסק נדונייה של חתנים שלנו, שלא יגבו קודם מיתת נשותיהן אפי' לאחר נישואין, שלא זכו בהן ויתירו, דהילכת' כרבנן, דפשוט' דשמעתא (ד)[כ]רבנן (כ)[ד]ר' אלעז', וכן פר"ח, ושינוייא דר' נתן דיחוייא היא. ורש"י דמפר' מן האירוסין, קשיא ליה טובא, והכי הוה ליה למיתני, כתב לה כסות פירות וכלים ומן האירוסין מתה (ו)לא זכה וכו', ועוד דלשון חיתון לא שייך באירוסין אלא לשון איקרובי, כדקאמרינ' לקמן בתחילת אף על פי [נ"ו ע"א], דכולה שמעתא מוכחא דלאו במיתה דאירוסין קמיירי, ותו לא מידי, לשון רבי' תם מ"כ. ולי קשיא, דההיא דתריץ ר"ת, דנכנסה עמו לשון נישואין דר' נתן היא, הא ההיא מתני' בת סמכא היא, דמותבינן מינה לכולהו תיובתא, ואמאי הויא תיובתייהו, לימרו ההיא ר' נתן היא, דהואיל ומקצתה מפורשת דודאי ר' נתן היא, כדאמ' רבינו, לא הוה שייך למיכתב תיובתא, דיכולין לדחותה דכולה ר' נתן היא, מכלל דרבנן פליגי עליה, ועוד דלקמן בפרק הנושא [ק"ב ע"א] אמרינן בשטרי פסיקתא דרב גידל, דהטעם, דאיידי דאיחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי, ולדברי רבינו לא מקנו להדדי אלא אם כן יגבה הבעל ולחצאין לא משמע קנין, שאם יתבע הבעל מיד כשנשא, האב אינו יכול לסרב, אבל אם עיכב הבעל ולא גבה עד שמתה, שאז האב לא יתחייב לו, ועוד אומדן דעתא כזה לא נמצא, שכבר הבעל זכה בנדונייא זו באמירה דרב גידל, ובכתובה כת', ודא נדונייא דהנעלת ליה וכבר קיבלה עליו וקניין כתוב על קבלתו בכתובה ובעבור שלא (י)[ה]ספיק לגבותו יפסיד הבעל, אתמה, והלא הואיל ושמו עליו בקיניין כאילו גבאו ולמה יפסיד, ועוד הרי אב כבר נתחייב באותה נדונייא בשטר כתובה, שהרי נפרש דרובו בכתובה, ואפי' לריש לקיש דפליג על ר' יוחנן ואמ' דפטור, הני [מילי] באדם המח(ו)ייב עצמו בחתימתו, אבל הכא הואיל וכתוב גבי מעשה תנאי ב"ד מודה היה דחייב, ועוד כתובת האב לבתו כנגד כתיבת הבעל, כדאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, מפני מה תיקנו כתובת בנין דכרין כו', כדאית' בהאי פירקין [נ"ב ע"ב], ומה כתובת הבעל לזו האשה בין הוא ימות בחייה בין היא תמות בחייו שירשו בניה, אף כתובת האב לבתו בכל עיניינים, ומה אומדן דעתא שייך הכא, ועוד אם אין נותן אלא אם כן תתקיים בתו, מאי אירייא בשלא היספיק הבעל לגבות, אפי' גבה נמי ומיתה הבת יוציא האב, כעין ההיא דאמ' רב לקמן [נ"ד ע"א], אלמנה שמין מה שעליה, דאמרי' כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל כו', כדאיתא לקמן. ועוד דחיתון לא מישתמע ליה לרבי' אלא לנישואין, ליתה, דהא לקמן בפר' הנושא [ק"ב ע"א] גבי פסיקת' דרב גידל, שהביאתי למעלה, הוא אירוסין, על כן בזה הדבר לבדו לא יכולתי להשיג דעת רבינו זצק"ל, וכל שיטתא דסוגייא דשמעתין לא אזלה כפר' רבי'. ומכל מקום הואיל ויצא מפי הקדוש אם ירעה [צ"ל יארע] כדין זה דאתינן עליה, אחר הדיין לבצע ביניהם ואליב' דרבינו ש"י דמפר' פלוגתייהו באירוסין, דהכי ודאי אזלא שיטתא דשמעתין. איכא למימ' הא דנקט הכא פלוגתא דר' נתן ורבנן, משום דאיירי במתני' בזכות הבעל שאוכל פירות בחייה, וקא נסיב הכא הא פלוגתא לומ' לך דנישואין הן זכותו אבל באירוסין אף במה שנכתב לו איכא למאן דאמ' דלא זכה, כגון רבנן וקיימ' לן כוותייהו, וכן פר"ח.
<h2>דף מח:</h2>
האב הלך עם שלוחי הבעל וכו'. הא דלא כר' נתן לרש"י, דלר' נתן אפי' מן האירוסין זכה הבעל.
ונכנסה עמו לשום נישואין. פי' מכל מקום אכתי לא (נתחייב) ניתייחדה עמו, שזו היא חופה גמורה, הילכך לא הלכה [צ"ל אכלה] בתרומה, דהוי דומייא דמסר האב לשלוחי הבעל, אע"ג דמן התורה חשיבי כחופה לעיניין מיתה וחנק כדלקמן, בתרומה החמירו מדרבנן, דבעינן למימ' משום סימפון [נ"ז ע"ב] דלא אכלה עד שת[ת]ייחד עמו, דהיינו חופה, דהויא בדיקת פנים, ותו ליכא למיחש. ולרב שמואל דמפרש דאף למשנה ראשונה הגיע זמן [ו]לא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אבל מיקמי הכי לא [ו]טעמ' דרבנן משום סימפון, הני גריעי מהיגיע זמן ולא נישאו, דהתם יחודי מייחד לה מקום, ובדיקת חוץ איכא התם דהויא בדיקה למשנה ראשונה, אבל בהני אף בדיקת חוץ לית בהו, הילכך אף למשנה ראשונה לא אכלה, אלא ודאי לעולא, דלדידיה לפי משנה ראשונה איסור אכילת תרומה לארוסה משום שמא תשקה לאחיה כו', בהני נמי הוה אכלה לפי ההיא משנה, דליכא למיגזר לשמא תשקה כשהיגיע זמן. והכי איתא בפ' אע"פ [נ"ח ע"א], דאיכא בין עולא לרב (ו)שמו' לפי ההיא משנה, קיבל מסר והלך, וכן ההיא בפ"ק דקידושין [י' ע"ב], דשלח יוחנן בן בגבג [לרבי] (ל)יהוד' בן (פ)[ב]תירא, שמעתי עליך שאתה אומ' ארוסה בת ישר' כו', ומסקנא, איכא בינייהו קיבל מסר והלך, דלר' יהוד' דיליף ארוסה שאוכלת בתרומ' בקל וחומ' מאמה העברייה, לא חיישי' בה לא לשמא תשקה ולא לסימפון, וכל שכן ארוסה דביאתה מאכילתה שכספה יאכילנה, ולא היה לגזור בה לשום דבר, ודיי היה להחמיר ולחלק בין ארוסה לאמה העברייה בגזירת שמא תשקה, דבארוסה איכא למיגזר דלית לה אימתא דבעל אילו אמה אית לה אימתא דאדון, לא תשקה, אבל מסר והלך תו ליכא למיגזר לשמא תשקה, ולסימפון אפי' בארוסה בעלמ' ליכא למיגזר בקל וחומ' וכל שכן במסר והלך, מן הדין היה לה לאכול, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמ' אין אשה אוכלת בתרומה כו', כדמסיק התם ואזיל, ולרב (ו)שמו' דאמר(י) דלפי משנה ראשונה נמי טעם האיסור משום סימפון, ר' יהוד' נמי הוה מצי אמ' אבל מה אעשה שהרי שנינו היגיע זמן כו', דילדידיה אף לההיא משנה אסור במסר והלך כדאמר, ודעדיפא נקט ר' יהוד', דהיינו משנה אחריתא, ואתא בן בגבג למימ' דאסורה [צ"ל דארוסה] מאמה העברייה לא אתייא שפיר, דסימפון בעבדים [לית ליה] כדמסיק התם ואזיל, אבל ארוסה דין הוא למיחוש לסימפון ומסר והלך ואכתי לא אכלה אלא או כשהיגיע זמן למשנה ראשונה ובדיקת חוץ נאמ' דשמא בדקה, או כניסת חופה למשנה אחרונה, ועל כרחיך בן בגבג לית ליה דעולא.
או אם היה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין. נר' שבספר ר"ח לא היה כתוב או אם היה לו כו', אלא והיה לו חצר בדרך כו' וכך מפרש שלאחר שמסר האב לשלוחי הבעל עדיין היה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין, או אם מתה, הבעל יורשה, והכי מפרש תיובתא ממש תיובתא אפי' לשמו', דבריית' בעי תרתי ליורשה כדפרישי' ואילו לשמואל משמסר אב לשלוחי הבעל יורשה, אבל תימ' הואיל ומסירת האב מדאוריית' עושה אותה נשואה, כדבעינן למימ' קמן, ואם כן יורשה, ומדוע חכמ' יסלקוהו מירושתו עד שתיכנס לשם נישואין, דבשלמ' תרומה, בעון מיתה החמירו, אלא לגבי ירושה למה.
<h2>דף נא.</h2>
גימ', סוף [סוף] כל העומד לגבות כגבוי דמי מיכאן הקשה רבי' יב"א על פי' רש"י, ש(א)פי' הא דאמ' בבבא מציעא [ט"ו ע"ב], והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכיתפיים, היינו תבואה העומדת ליקצר, דהכא משמע דלא גבי כלל, דהא פרי' הכא לכתחילה אי הוה בעל חוב כי האי גוונא מי מגבי ליה מר, והוא תירץ, דחזו לבודיא קאמינא, והוא חזר והקשה סוף [סוף] כל העומד כו', משמ' דאבעל חוב נמי קאי לומ' דלא גבי, ולכך דחק לפרש דפירי דצריכי לארעא שבח מגיע לכתיפים קרי להו, שהרי סופן להתבשל ולישא על כתיפיים, ושבח שאילו [צ"ל שאינו] מגיע לכתפיים, היינו דיקלא ואלים וארעא ומסקי שירטון, כדאיתא בשילהי יש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"א]. ולי נר' דלא קשיא לרבינו רש"י מיכאן מידי, דהכי קאפריך הכא, סוף סוף כל העומד כו', לא אבעל חוב קאי אלא הכי קאמ', כי היכי דאיכא חילוק בין טריפת כתובה ומזונות ובין שאר בעלי חובין לעיניין ראוי כמוחזק [צ"ל כבמוחזק] ולעיניין שבח, כדאית' בבכורות בפר' יש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב], דכתובה ותנאיה לא גבי, ואיכא רבנן דפליגי עליה דר' דאמרי דלא גבי אפי' בשבח ששבחו נכסים מאיליהן, שהרי בההיא מתני' מדמי להו לכשר ויבם, ואליבא דר' בשבח שהשביחו יורשין מיהא לא גבי אפי' השביחו נכסים מחמת נכסים, דלא קרינא בהו לגבי בכור בכל אשר ימצא לו, והוא הדין דלגבי כתובה לא משתעבד אע"ג דאיכא בכתובה שיעור ארעא ושבחה, ואפי' בשבח שאינו מגיע לכתיפיים, דלא פליגי התם, ואילו גבי בעל חוב אמ' שמואל, בעל חוב גובה את השבח אפי' מן הלקוחות ואפי' במגיע לכתיפיים היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחה, דמקולי כתובה שנו, הני נמי יש לחלק ביניהם בכך, דשבח המגיע לכתיפיים כזה, כגון תבואה העומדת ליקצר או פירי דלא צריכי לדיקלא, דאע"ג דבעל חוב נמי [אולי צ"ל גבי] כדאמרן, לעיניין גביית כתובה מהן אלמנה מן היתומין, אפי' בשבח שהישביח אביהן, וגרושה אפי' מיניה דידיה [לא גביא], דהכי מוכח לקמן דכתובה לא גביא ממטלטלין אפי' מיניה דידיה, ולקמן בפר' האשה נברר[ו] הדברים, ולא תגבה כתובתה אפי' מנכסים כאלה דנאמר כל העומד ליגדר כגדור דמי, דהא אשכחן דוכתי אחריני דעבדינן הכי במטלטלין, כגון לר' מאיר לעיניין שבועה ענבים העומדים ליבצר דנשבעין [שבועות מ"ג ע"א], והכא אפי' לרבנן יהיו כמטלטלין משום קולי כתובה, וכן איכא למאן דאמ' בגיטין בהשולח [ל"ט ע"א], דשערו העומד ליגזז מועלין בו כגזוז דמי, ובעיא בנזיר פר' כהן גדול [נ"א ע"א], שערו העומד ליגזז אם נעשה גלגלין שלא יטמא במלא תרווד רקב, ולא איפשיט', ובנדרים [ס"ה ע"ב] תנן, פותחין לאדם בכתובת אשתו כו', ומעשה באחד שפרע ראש האשה כו', אמר לו אפי' אתה מוכר שער ראשך כו' ופרכי' בגמר' והא שער ראשך מטלטלי הוא, ופריק, אפי' אתה מוכר שער ראשך ואוכל אבל לא לגבות מהן כתובה, הילכך הכא נמי מפרשי כדפרישית, אבל בעל חוב גבי אפי' מתבואה העומדת ליקצר, והא דאמרינ' בבבא מציעא [ק"י ע"א], יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומ' אביכם השביח כו', התם אפי' מסיק שיעור ארעא ושבחא, וכגון שהשביחו יתומים מנכסיהן, הילכך לית ליה לבעל חוב בהאי שבח מידי דהוא, ואם היה יודע שהיה של יתומים אפי' אינו מגיע לכתיפיים.
מני ר' מאיר היא דאמ' כל הפוחת לבתולה ממאתים כו'. והא דאמרי' בכל מקום בכמה דוכתי לר' מאיר, אסור לאדם שישהא את אשתו בלא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [נ"ז ע"א], זו אינה לא בריית' ולא משנה, אלא מיכאן דייקינן, שהרי אפי' אם פוחת לה בפירוש מכתובתה היא לא סמכה דעתא והרי כהיא סבורה שלא יתן לה ועקרה בלבה קידושיה למפרע וכל שכן אם אין כתובה כלל ואע"פ שאם הייתה תובעתו בבית דין היה משלם לה, כדתנן הכא לא כתב לה כתובה וכו', אפי' הכי אין דרך להתבזות בבית דין ומסתמא כאילו קידושיה תלויין בידה עד שיבטיחנה, ואסורה ליבעול לו עד שישליש כל כתובתה להבטיחה שיתן לה ויכתוב לה כתובה, ומתוך שאינה נבעלת לו כשאין כתובתה בידה קלה בעיניו להוציאה אע"פ שחייב בתשלומי כתובה, ולא משום דיכול לטעון ולומ' פרעתי או מחלת לי, דהא תנן במתני' לא כתב לה כו' חייב מפני שהוא תנאי בי' די'.
<h2>דף נא:</h2>
ופליגא דרבא, דאמ' רבא כל שהתחיל[ה] באונס וכו'. וקיימ' לן כרבא.
<h2>דף נב.</h2>
ור' יהושע אזיל בתר בסוף. והשתא מיבעיא לן למימ' דכולה שמעת' בנדרה איהי וקיים לה איהו והיא נתנה אצבע בין שיניה, אלא שר' אליעז' בתר מעיקר' ור' יהושע בתר בסוף [אזיל], דאם הוא נותן אצבע בין שיניה כל שכן אם בעצמו מדירה, מאי טעמ' דר' יהוש' דאינו פודה.
<h2>דף נב:</h2>
עד כמה, אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי. פר"ח בדלא אמידניה, והא דאמ' שמו' לפרנסה שמין באב [נ' ע"ב], היינו לפחות מן השיעור ולא להוסיף על שיעור זה.
<h2>דף נג.</h2>
שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. פי' כל מה שתיקנו חכמי' לכתוב, דהיינו כתובה ומזונות בחייו ולאחר מותו ופירקונה, לכשתהיי רשאה להינשא לאחר חוץ ממני תטלי. יש מאלה התקנות שתזכה בהן בגופן ויש בשכנגדן, כתובה ומזונות דלאחר מיתה בגופן, כתובה בין באלמנה בין בגרושה, שנוטלת אז כתובתה כשמותרת להינשא לאחר, ומזונות באלמנה שמותרת להינשא ומתעכבת מפני האיבול שעליו ומזונות שבחייה ופירקונה, כנגדן, כגון מעשה ידיה ופירות נכסי מלוג שלה שאז זוכה בהן כשמותרת להינשא לאחר, וכולהי בחד בי דינא איתקון. וכל שתוכל לקיים כל התקנות האלה, כגון נשואה דמעשה ידיה ופירות של בעלה הן והוא חייב כנגדן מזונות ופירקונה, תקיים נמי גם אותן חילופיהן, קבורה תחת כתובה, וארוסה והואיל אין לה כל אלה, גם תקנת קבורה שתחת כתובה אין לה, וכן לקמן בהאשה [פ"א ע"א] נמי אמ' רבא, ולימ' אח אני יורש ואשתי [אין] אני קובר כו', דהואיל ונשתנה היבם מבעל שאין מעשה ידיה [שלו] כל זמן שהיא שומרת יבם, דהא אינה ניזונת משלו, כדאית' בהחולץ [יבמות מ"א ע"ב], לא בחייו ולא במותו אפי' כנסה, דהא כתובתה על ניכסי בעלה הראשון, ובבת יבמה דאיבעיא לן בסמוך [נ"ג ע"ב], אבל היא פשיט' דלית לה, וגם אינו אוכל פירות ראייה, דהא תנן [ע"ח ע"א] ושוין אילו ואילו שמוכרת ונותנת וקיים, ואין תקנת פירקונה כאן, גם תקנת קבורה שתחת כתובה אין לה. וקיימ' לן כרבא. זה פירוש נראה ונכון, וכל הפירושים דחוקים ומן הלכ' רחוקים.
<h2>דף נד.</h2>
הילכתא כוותיה דרב. מיהו אם היה בתכשיטיה יותר על כתובתה, נראה לי, דמודה שאין לוקחין ממנה.
<h2>דף נה.</h2>
מטלטלי איתנהו בעינייהו. פר"ח שום שהכניסה לו משלה, ולאו לאפוקי אם יחד לה מטלטלין בכתובתה, וכגון שאמ' כל נכסין אחראין וערבאין לכתובתה, שאם יאבדו או יזדלזלו, כדאמ' ר' יוסי לקמן [נ"ו ע"ב], לפי שאינן קצובין, דהשתא לדברי הכל עושין כתובת אשה מטלטלין, כעיניין דהוא הדין דאפי' ליתנהו בעינייהו אלא שחליפין שכנגדן קיימין מסקינן הילכת' שגובה בלא שבועה אפי' מן היתומין ולא חיישינן דילמ' ממקום אחר פרעה, אבל אם לא ייחדו לה ולא אדעתא, אפי' חד מצרא דמסקינן הילכת' נמי דגביא בלא שבועה אם ייחד לה, ואם לא ייחד לה צריכה שבועה. ונר' לי, דאף על מתנה דיתיבה בכתובה חוץ מן התוספת שכן כותבין בכל מלכות כנען, ונתן לה מתנה כך וכך לבד ממה שכתב למעלה, וצבי והוסיף לה מדיליה, כמו כן צריכה שבועה, דהואיל מיהת יתב לה בכתובה דינה ככתובה, ובתוספת ובתים וקרקע הנזכרים באותה מתנה לאו כגבויין דמי אלא אם כן ייחדן בחד מצרא לכל הפחות לא מיגבי אלא בשבועה ככתובה.
קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה. מיהו אם אמ' בפי' אל תכתבו אין כותבין אע"ג דסתם קיניין לכתיבה עומד, דהכא איתא בהמוכר את הספינה [ב"ב נ"א ע"ב], אמ' רבה בר רב יצחק אמ' רב, שני שטרות הן, זכו בשדה זו לפלוני כתב לו את השטר חוזר בשטר כו', זכו משמ' בקיניין, אפי' הכי חוזר בשטר.
<h2>דף נו.</h2>
כששוברתה מתוכה. והשתא הבעל אין צריך לשמור שוברו מן העכברים, ואפי' לההיא לישנא דפר' נערה שנתפתתה [נ"א ע"ב] דאמ' דלר' יהוד' אם לא כתב לה כתובה דמצי הבעל לומ' מחלתי לך [צ"ל מחלת לי], הכא צריכה שובר מתוכה שהרי כתובה ביד הבעל, כדתנן ר' יהוד' אומ' רצה כותב לבתולה מאתים והיא כותבת לו כו'.
<h2>דף נו:</h2>
אמ' אביי ודאי דדבריהם עשו רבנן חיזוק. וקשיא, דלעיל בפרק האשה [כ"ד ע"א] אהא עצמה תירץ אביי דבדמאי היקילו כדמתרץ [רבא] הכא, תריץ, דהתם בעבור חששת גומלין, דנראה כל אחד מסייע את חבירו, אילמלא דבדמאי הקלו, בדין היה לחוש לר' יהוד', אבל לעשות חיזוק יותר משל תורה לר' יהוד', לאביי אפי' בשאר ספיקות דדבריהם לא היו עושין חיזוק, על כן לא הוצרך אביי לתרצה כאן כדלעיל.
הא בדרבנן תנאו קיים. והתם בהזהב [ב"מ נ"ה ע"ב] אמרינן, מני ר' מאיר היא דאמ' עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, וקשיא, תריץ, באיסור של דבריהם לעיניין הוספת חומש וכיוצא בו בתרומת מעשר של דמאי, או כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי' בגיטין כו' [גיטין פ' ע"א], כדאיתא התם, אבל ממון ניתן למחילה משל דבריהם לא עשו חיזוק אפי' (בשל) [כשל] תורה.
<h2>דף נח.</h2>
מאי טעמ' קיניין כספו אמ' רחמנ' כו'. נרא' בעיניי, דזו אסמכתא בעלמ', דאי לאו הכי אפי' עשתה כולן בפני הבעל לא תיכול, ובמתני' תנן דווקא חוץ מיום אחד לפני היבם, אבל כולן בפני הבעל, דשכבר אכלה, היבם עומד במקומו ומאכיל. וקשיא מההיא דהבא על יבמתו דתנן התם [יבמות נ"ג ע"ב], אחד המערה ואחד הגומר קנה אפי' בביאת שוגג כמזיד, ואיפליגו התם [נ"ו ע"א] רב ושמו' לפי איכא דאמרי, ואמרי' מן האירוסין דברי הכל לא אכלה כו' כי פליגי מן הנישואין, דלשמו' אפי' בביאת שוגג לא אכלה ולרב דווקא בביאת שוגג אכלה ולא בעיניין אחר, והכא משמ' דאם עשתה כולן בפני הבעל, שכבר אכלה בלי שום ביאה היבם מאכיל, וקשיא. תשובה, דהכא בכתובות נעשה בה מאמר מדבריהם מיירי, והואיל ואף בקידושי הבעל דהן דאורייתא ואף בחיי בעל לא אכלה מדרבנן אלא בעשותה כולן בפניו, חילקו בינו ובין קידושי יבם דהן מדרבנן, דאפי' אם עשתה כולן בפני היבם לא אכלה כשלא אכלה בחיי הבעל, וסמכו באסמכתא בעלמ' על הא דעולא דקיניין כספו אמ' רחמנא והא קיניין דאחיו הוא, אבל אם כבר אכלה בחיי בעל, שעשתה כולן בפניו ועשתה נמי שנים עשר חדש אחרים משעת מאמר בפני היבם, דהואיל וזה היבם נתן לה לפרנס עצמה כדין שאר מארסין שכונסין נשותיהן לדעתם ולרצונם, זו משמרת לביאה חשובה היא, הואיל וכבר אכלה בחיי הבעל אכלה נמי השתא, אבל ודאי קודם שנים עשר חדש שתחת היבם אע"ג דאכלה בחיי הבעל לא אכלה, דלא חשיב מאמר דדבריהם להאכילה אלא כשיגיע זמן נישואיה, דהיינו אחר שנים עשר חדש, דהואיל ובבעל מאכילין הני שנים עשר חדש גם ביבם יאכילו כשאכלה בחיי הבעל, אבל ביאת שוגג לשמואל אע"ג דאכלה בחיי הבעל אינה מאכילה, דלא מצינו ביאה כזאת מאכלת לבעל. והכי נמי קאמ' שמואל התם [יבמות נ"ו ע"א], כל ביאה שהבעל מאכיל בה היבם מאכיל בה, אבל לרב לא גרעה ביאת שוגג מפרנסת שנים עשר חדש, שהרי זו חשובה לירש בנכסי אחיו מן היבם וכל שכן שאפי' מדרבנן לא נחמיר שלא תאכל בתרומה, ואע"ג דלא עשה מאמר תחילה ומן התורה אפי' נפלה ליבם מן האירוסין אוכלת בתרומה אפי' בלא ביאה, דקם תחת אחיו לכל דבר וארוסה בת ישר' אוכלת בתרומה ורבנן הוא דאחמור לומ' דארוסה אינה אוכלת וגם היבם אינו מאכיל בלא ביאה, אבל מן הנישואין שכבר אכלה לרב אפי' בביאת שוגג היבם מאכיל, או בשנים עשר חדש של פרנסה משעת מאמרו וכבר עשתה שנים עשר אחרים בפני הבעל ואכלה כבר, ולשמואל בשנים עשר חדש מודה, דמשנה שלימה בכאן, אבל בביאת שוגג פליג.
<h2>דף נח:</h2>
כי תקינו רבנן מזוני עיקר. משמע הא מעשה ידיה עיקר לא מצית למימ' איני ניזונת ואיני עושה, וקשיא, למה הבעל יכול לומ' צאי מעשה ידיך במזונותייך בדספקה, לקמן בפרק המדיר [ע' ע"א], והא מזוני עיקר, תריץ, אשה היא קיניינו של בעל כדכת' איש אשר יקח אשה וגו' [ויקרא כ'] ולא הוא קיניינה, הילכך אם מעשה ידיה היה עיקר אין הקיניין יכול להשליך שיעבוד קונהו מעליו, דאלמוה רבנן לשיעבודיה, אבל הקונה דין הוא שידחה קיניינו ממנו בטענה כל שהיא, הילכך לא תיקשי, אע"ג דמזוני עיקר, מאחר דספקה יכול לדחותה ממנו.
סיפא איצטריכ' ליה, המותר, ר' מאיר אומ' כו'. ולרב גופיה לקמן מוקי, דהא דגבי מותר דלר' מאיר הקדש לאחר מיתתה, דבשאין מעלה לה מעה כסף עסיקינן, ואם כן השתא דמוקמינן כשאינה ניזונת הילכך עושה ואוכלת ואי איפשר שישאר ממעשה ידיה לאחר מיתה, דבמה תתפרנס, הילכך נקט מותר, דאיפשר דהוי לאחר מיתה, ואמ' ר' מאיר דחל עליו הקדש אף לאחר מיתה, דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כזה אפי' יש בו כמה ספיקות, חדא שמא לא יהיה מותר, ואפי' יהי', שמא הוא מת תחילה, והוא הדין אלף ספיקות, כשיבא מיהא הוי הקדש כדמוכח בהאשה רבה ביבמות [צ"ג ע"א], וקאמ' גבי פירות דקל עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ומשבאו אינו יכול לחזור בו, והיינו דקא פריך רמי בר חמא בהמפקיד [ב"מ ל"ג ע"ב], דתנן התם מתני', שילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב למי משלם, למי שהפיקדון אצלו, משמע דין פסוק הוא כך שאי איפשר לגנב משלם או כששילם זה למפקיד אלא לו, אפי' המפקיד טרם שלא נמצא הגנב מחזיר לנפקד מעותיו וחוזר בו, אפי' הכי משלם הגנב לנפקד, ואמאי, הא אפי' לר' מאיר, דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי כגון פירות דקל וכיוצא בהן דודאי אתו, היינו שכבר אנו רואים שכבר באו לעולם וזה קודם לכן לא חזר בו, אבל הכא מי יימר דמיגנבא, ומדוע לא יחזור בו קודם שהרי עדיין לא בא לעולם, ואפי' אם תאמר דזו מתני' מיירא שלא חזר בו עד שנגנבה, אכתי יחזור בו, [דמי] יימר דמשתכח גנבא, אפי' לכי משתכח יחזור דעדיין כאילו לא בא(ו) לעולם דדילמ' מודה ומיפטר, ובעיניין זה תפרש ההיא דהשולח [גיטין מ"ב ע"ב], המוכר עבדו לקנס כו', דבעי נמי לר' מאיר אם יכול לחזור אפי' כשכבר בא הקנס בעולם, דהואיל ומודה ביה ומיפטר אפי' ר' מאיר יודה דיכול לחזור בו אכתי, וכן בהמוכר את הספינה [ב"ב ע"ט ע"ב], דאיפליגו תנא קמא ור' אלעז' ב"ר שמעון בהמקדיש בור וכיוצא בו בריקנין ובמלאין, דלתנא קמא (דמ)דמדמי ריקנין למלאין משום דסבירא ליה כר' מאיר, משמ' כי היכי דבמליאין ברור קדשו המים ואינו יכול לחזור בו כך ריקנין אפי' טרם יתמלאו, והיינו דקא פריך התם, אימר דשמעית ליה לר' מאיר, פי' דאינו יכול לחזור בו ונקנה אותו דבר שלא בא לעולם, כגון פירות דקל וכיוצא בו דודאי אתו, כלומ' שכבר הם בעולם, אבל הכא מי יימר דאתו ויחזור בו תחילה ולא יקדשו המים ואמאי אמ' תנא קמא דאי איפשר דלא קדשי, ומשני רבה, בבאין דרך חצירו, אם כן הרי כבר באו לעולם. כן נרא' לי עיקר. ורשב"ם דחק לפרש, שימות בעליך לר' מאיר מקודשת, כשבעלה גוסס, וכן כל הני דר' מאיר, ואינו נר' מכל אלה, פי', ממותר דתנן הכא ומכמה מקומות כי התלמוד מלא שסותר דבריו. וכן רבי' יב"א התם בהמפקיד חילק בין ספיקה אחת לר' מאיר ובין שתים, ואינו נרא', דקשיא ליה מההיא דהמוכר את הספינה דאינה כי אם ספיקה אחת ואפי' הכי פריך, וממותר דהכא דאית ביה תרי ספיקי וקדוש לר' מאיר. וכמה דחקים יכול אדם לדחוק, אבל אינו נראה, והראשון עיקר.
ופליגא דריש לקיש. דבעי למימר דר' מאיר דאמ' הקדש, משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, מכלל דתנא קמא דפליג עליה ואדם מוציא דבריו לבטלה מה שעושה ואוכלת, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולא משום דרב דיכולה לומ' איני ניזונת, דודאי אינה יכולה, והיינו פליגא.
<h2>דף נט.</h2>
אי נמי אין הלכה כתנא קמא, ואי נמי הלכה כר' עקיב'. השתא בעי למימ' דר' יוחנן בן נורי כמוסיף על דברי ר' עקיב' ומודה לו דאע"ג דמעלה לה מעה כסף וניזונית, אכתי העדפה שעל ידי הדחק דידה הוי, ולדברי שניהם דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וצריך להפר משום ההיא העדפה, אלא שר' יוחנן בן נורי מוסיף, דאף משום שמא יגרשינה צריך להפר, והיינו דקאמ' לשמואל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ופשיט' דלדידיה אין צריך להפר לא משום כך ולא מחמת שום דבר, ולא בא לומ' דהלכה כר' יוחנן בן נורי, אלא לומ' דהעדפה דידה הוי ולימ' הלכה כר' עקיב' נמי להעדפה, וכן כדמסיק ואזיל. ובנדרים פר' ואלו נדרי' [פ"ה ע"ב] מסיק בלישנא אחרינא והכי פריך לשמו', ולימא הלכה כתנא קמא, אי נמי אין הלכה כר' עקיב', בעי למימ' [דר' יוחנן בן נורי] פליג אדר' עקיב' בהעדפה שעל ידי הדחק, דאפי' היא של בעל מאחר דמעלה לה מעה כסף, ומה שצריך להפר, משום שמא יגרשנה דווקא, הילכך פריך הכי. וברוב ספרים התם בנדרים שונה אותו לשון בלשון איכא דאמרי.
קונמות קאמרת, שאני קונמות ד[כ]קדושת הגוף דמי. פי' לעולם באומ' יקדשו ידים לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, דאם לא אמ' ודאי יקדשו ידים אפי' קונמות לא מהני לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו, דעד כאן לא איבעיא לרמי בר חמא בהשותפין [נדרים מ"ז ע"א] אלא באומ' קונם פירותי על פלוני אם אסור אותו פלוני בחילופיהן משום דשמא חילופין כגידולין דמי, דראוי להחמיר בהן מדרבנן דחילופי איסור הן, ופשיט התם דודאי דיעבד לא עבר עלייהו בכלום, אבל לכתחילה ליהנות בהן חבירו ספיקא, דשמא נראין כגון האיסור מדרבנן, אבל ממש דבר שלא בא לעולם על חבירו לא נסתפק, דודאי לא מיתסר חבירו, הילכך בעינן למימ' דהכא במאי עסיקינן בדאמ' יקדשו ידיים כו', וכי אית לך למימ' נמי הכי אליב' דר' עקיב' דמשום הא טעמ' אסרה ליה לבעל בהעדפה שעל ידי הדחק משום דידיים איתנהו בעולם. והא דרב נחמן בר יצחק דמפרש ביבמות פרק האשה רבה [צ"ג ע"א] טעמ' דר' עקיב' דסביר' ליה דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אפי' על חבירו, פליגא אדרמי בר חמא ואהא שיטתא דאזלא כולה כרב הונא, באומ' יקדשו ידיים, ולפי שיטתנו, (הכי) איבעי לן לפרושי הכי, לעולם כדאמרינן לרב הונא, והא דאיקשי לן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדש כו' [נ"ט ע"א], שאני קונמות, לכך נתפסו ידיים לחול עליהן איסור קונם לאחר גירושין לר' יוחנן בן [נורי] ולר' עקיב' כשתבוא העדפה שעל ידי הדחק, אע"ג דקודם גירושין לר' יוחנן בן נורי ולר' עקיב' לעיניין מעשה ידיה קודם שתבוא אותה העדפה לא קדיש, אפי' הכי לא דמו לשאר קרבנות סתם דמיתסרי אכולי עלמ', דהתם כל עיקר הקדושה תלוייה בחפץ, הילכך בעינן דומייא דכי יקדש [איש] את ביתו [ויקרא כ"ז] שברשותו הוא כבר, דאז היא דחלה קדושה עליהן, ואפי' לר' מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, הני מילי כשיבואו לעולם, אבל קודם לכן אין חייוב על גופו חל משעת אמירה להיות שומר הדבר עד שיהא חפץ בעולם, דהא אם רוצה חוזר באמירתו קודם ביאת חפץ לעולם כדפריש', ואילו כשהוציא לשון קונם מפיו, שאמ' קונם עלי חפץ זה ההוא כשיבא לעולם, לדברי הכל כשיבא לעולם נאסר בו הוא, ואפי' מיקמי הכי לא מצי הדר ביה, אם כן משעת אמירה חל חיוב הקדש אגופו, הילכך לאסור חפץ ההוא כשאסרו על חבירו, כי הא דאתינן עלה, מאחר שאמרה יקדשו ידים חל חיוב הקדש אגופו ומיתלא תלי ולכי משכח דוכתא, לר' יוחנן בן נורי לכשיגרשנה ולר' עקיב' כשתבוא העדפה שעל ידי הדחק, חייל, ואפי' תנא קמא לא פליג עליה אלא משום דסבירא ליה דהעדפה אפי' על ידי הדחק של בעל, הילכך אין צריך להפר, ולגירושין לא חייש, דביד הבעל שלא לגרש, אבל בדבר אחר כעיניין הזה מודה שיכול לאסור על חבירו, ולר' יוחנן בן נורי כדאית ליה ולר' עקיב' כדאית ליה, בדין הוא אפי' מהשתא הייתה האשה מפקעת שיעבוד הבעל ממנה משעת אמירה, כדרבא, דהקדש הנקדש וחל עליו מפקיע מידי שיעבוד, כי האי איצטלא דמילתא ופרסוה אמיתנא ביבמות [ס"ו ע"ב] דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ומשעת קבלת קידושי זו האשה ממנו כאילו התנת לבעלה שכשיביא לה הכיוון הזה שתאמר קונם מה שאני עושה לפיך לא יהא בדבריה ממש כל ימי חיי בעלה, הילכך לא חייל מעכשיו, דלשם כך קיבלה קידושי' מן הבעל שלא (י)[ת]הא באותה אמירה כלום, אבל לקמיה קדיש, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולא דמי להקדשות אחרים מטעם דאמרי', דכשיבוא החפץ ההוא שזו אוסרת על בעלה שיהא ראוי לחול עליו איסור קונם, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, איפליגו ר' מאיר ורבנן בפר' אין בין המודר הנאה [נדרים ל"ה ע"א], שלר' מאיר יש בו מעילה ולרבנן אין מעילה בקונמות ואין לו פדיון לדברי הכל, והא דפרכי' ביבמות בריש האשה רבה [פ"ח ע"א], מאי קסבר, אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותן, לא מיירי באומ' קונם עלי חפץ זה, דהתם פשיט אפי' למאן דאמ' שיש בו מעילה לעצמו אין בו פדיון, כדאיתא בפי' בפלוגתייהו בכמה דוכתי(ה), דהתם ביבמות מיירי בהכי שעד אחד נאמן להתיר איסור קונמות, היינו להעיד גם לחבירו שיהא מותר, אם כן מי[י]רי בחפץ שאסרו לכולי עלמ' בקונם, דהיינו בההיא דריש פלוגתא דר' מאיר ורבנן, ועיין בפר' אין בין המודר הנאה שכן עיקר כמו שכתוב שם והכי הוא, קונם ככר זו הקדש [ואכלה בין] הוא [ובין] (ו)חבירו מעל, לפיכך יש לה פדיון, ככר זו עלי הקדש [ואכלה] הוא מעל כו', וחכמי' אומ' בין כך ובין כך לא מעל, שאין מעילה בקונמות, הוי בהדיא דרבנן פליגי אף ברישא ובעו למימר הואיל ואמר בלשון קונם אע"ג דאמ' קונם ככר הקדש התם ולא אמ' עלי וב[ו]דאי אסור אסרו אכולי עלמ', אפי' הכי מאחר דבלשון קונם אסרו לא עשאו כשאר קדשי דמים למעול בו, הילכך אין לו פדיון ולא דין מעילה, והיינו דקאמ' ביבמות [פ"ח ע"א], מאי קסבר ההוא דקאמ' דעד אחד נאמן באיסור קונם, אי קסבר יש מעילה בקונמות כאילו, דהיינו כר' מאיר, אם כן טעמ' דנאמן משום לפדותה, שבידו לפדותה, ואי קסבר כרבנן דאפי' בהני ליכא מעילה ואין בידו לפדותם, אכתי איכא מיגו דאיבעי מיתשיל עלייהו והילכך נאמן ולא ילמד על שאר היכא דאיתחזק איסורא. כך היא בעיניי שיטתא דהתם.
ומעתה נפרש דברי רבא דאמ' הקדש חמץ כו'. רש"י פי', דווקא גבי הקדש קדושת הגוף היא המפקעת מידי שיעבוד [ד]חשיב(נ)א, אבל קדושת הגוף [צ"ל דמים] לא חשיב' להפקיע, דראייה לדבר ממשנת ערכין פרק שום היתומים [כ"ג ע"ב], דתנן המקדיש נכסיו וכו', עד מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים כו', ואמר ר' אבהו התם, דמן התורה אמ' תוספת דינר לא צריכי ומשום גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בל' פידיון הצריכו תוספת דינר, אלמ' קדושת דמים דקרקעות לא מפקעי. ורבי יעקב אמ' דהוא הדין דקדושת דמים מפקעי, כגון מקדיש עבד המשועבד לאחרים דקדיש ובעי לפדותו מן התורה דמים גמורים, והיינו דלא מני מכירה גבי הני, דהתם בעבד לא מפקעא, דאמ' רבא [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי כו' עד עשה עבדו אפותיקי ומכרו לאחר בעל חוב גובה כו'. תדע, דהכא גבי קונמו' היו מפקיעין לולי דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל כדפרי' ואינו כי אם איסור הרוכב בעלמ' על הנודר, וההיא דעתא דערכין שנייא, דהתם גבי קרקעות נשנית, דארעא כמאן דגביא דמייא לגבי בעל חוב, כדאיתא בהמקבל בבבא מציעא [ק"י ע"א], יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומ' אביכם השביח כו', ומסקי, קרקע כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא ובחזקת בעל חוב היא ועל היתומים להביא ראייה, הילכ' אין הקדשה מפקיע מידי שיעבוד. ודעתי נוקפת על ראי(ו)[י]ת מורי זו דהתם הפ' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כו', כלומ', הואיל והשתא מיגבייא לבעל חוב, אפי' לרבא דאמ' מיכאן ולהבא הוא גובה [פסחים ל' ע"ב], הואיל וזה השבח בתוכה, כמו שעתה מוחזק בעל חוב בקרקע כן הוא מוחזק בשבח שנה ועל היתומים להביא ראייה ולהוציא מידו, והוא הדין היה בעשה שורו אפותיקי, שאם מפוטם ומשובח ועומד לפנינו ויאמרו היתומים אנו פיטמנוהו בשלנו מאי דלא מישתעבד לבעל חוב והשבח שלנו, ובעל חוב אומ' משובח ועומד מאביכם היה, דהדין עם בעל חוב, הואיל ולגבות עומד על היתומים להביא ראייה, וכי בעבור כן אם הקדישוהו יתומים טרם שלא הספיק לגבותו אין הקדש מפקיע שיעבודו, אתמה, ואם קדושת דמים היתה מפקעת השיעבוד כקדושת הגוף כההיא דערכין, לא הוי סגיא בתוספת דינר לכתחילה, דהא שמואל דאמ' [קידושין י"א ע"ב] הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל דיעבד ולכתחילה צריך בשויו, ועוד דר' אבהו ליתה, דמן התורה היה צריך לפדותו, ולא שנא קרקעות מעבדים ומשאר המשועבדים ורואה אני דברי רבינו שלמה בזה וקונמות דמפקיעי, כדאמרי' בגמרא, דקדושת הגוף הן דלא מצי מיהדר בהו אפי' טרם שלא באו לעולם וכאילו קדושתן בגוף הנודר, הילכך מפקעי כקדושת הגוף לולי דאלמוה רבנן בשיעבוד הבעל, ועדיפי מקדושת דמים, דהנהו ודאי לא מפקעי, והא דלא מני מכירה בהדי הני, הואיל גם היא מפקעת בעשה שורו אפותיקי כדרבא, ומעבד אין ריעותא במכירה, שגם הקדש אינו מפקיע כדאמרי', אפי' הכי לא מצי מני ליה מדרבינו יב"א הלוי, דגבי מכירה אם מכר שורו שעשה אפותיקי אגב קרקע אמרינ' בבבא בתרא [מ"ד ע"ב] גבי מקרקעי וגבי מטלטלי, ואילו הקדיש מפקיע לעולם מידי שיעבוד, דאין קול מציל מיד הקדש אלא לגבי מכר, ולהכי לא נחשבת אצלם. ואני כמוסיף על דבריו מבבא קמא [ל"ג ע"א], לר' ישמע' דאמ' יושם השור בבית דין ובעלי חובות נינהו, ואמרינ' דילדידיה מכרו מכור לרידייא אבל לא להפקיע לגמרי שיעבוד בעל חוב ממנו, דקלא אית ליה דתורא נגחנא הוא קרי ליה [שם ע"ב], אפי' הכי הקדישו מזיק מוקדש [ו]פקע שיעבוד הניזק ממנו לגמרי דקדיש קדושת הגוף, ולא נסיב התם ההיא דר' אבהו דמוסיף פורתא ופודה אותו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פידיון אלא לר' עקיב' דאמ' הוחלט השור ושותפי נינהו, ודוק ותשכח. ואמטו להכי לא מני למכירה, דכל מכירה ראוייה לחול על הגוף בין בשור בין בעבד בין בכל דבר, אפי' הכי אם יהיה דבר דאית ליה קלא מבוטלת, ואילו הקדש דבר שיכול לחול עליו קדושת הגוף לעולם לא יראה מפני הקול ולא מפני שום דבר שלא להפקיע השיעבוד, הילכך לא נדמית להם המכירה.
<h2>דף נט:</h2>
ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה. וקיימ' לן כשמו' כל זמן שמכירה.
<h2>דף ס.</h2>
ומה בהמה שהק(י)לתה במגעה, כלומ', שאינה עושה אלא ראשון במגע נבילתה, ואילו אדם במיתתו עושה אב הטומאה הנוגע. וכי האי שיטתא איכ' בכריתות פרק דם שחיטה [כ' ע"ב], דקתני יכול יהא דם מהלכי שתים אסור, ת"ל לעוף ולבהמה [ויקרא ז'], מה אילו מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה כו', יצא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה כו', והיינו לאחר מיתה, דהא פרכינן התם [כ"א ע"א], ואדם לית ביה טומאה קלה והתניא, החותך מבשר אדם צריך מחשבה ואין צריך הכשר ומחשבה לטומאה קלה, ופריקנא מחיים, כי אמרינן לאחר מיתה והשתא קשיא, דהכא קא נסיב ומה בהמה שהקלתה במגעה כו', דמשמ' דמי שהוא חמור יותר מסתבר להחמיר בו, והתם נמי, וכי בעבור שאין טומאה קלה באדם, דהיינו טומאת אוכלין ומשקין ונקל בדמו אתמה, דכל שכן דנחמיר בו, תריץ, דהתם כת' בההוא קרא ברישיה וכל דם לא תאכלו, דמשמ' דאסור כל דם, ואמאי כתב לעוף ולבהמה, על כרחיך להקל ולהוציא מכלל האיסור בא שאין כל דמים אסורין אע"פ שהיו נראין לאסור בקל וחומ' ואפי' הכי העוף והבהמה אסור דמן אע"פ שהן קלין ולא דם אחרים אפי' חמורין, דמי להוציא את הקלין שאין בהן שום טומאה אתא דווקא, כגון דם חגבים ודם דגים כו', הא לא מצית למימ' דמכדי בכלל ופרט דרשי' ליה התם, [ו]כל דם כלל, לעוף ולבהמה פרט, ונפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל, וליכתוב חד פרטא לעוף ומימעטי כולהו, כדאית' התם, ולבהמה למה לי, אלא למעט אף החמורי', אבל הכא בטהור ליכא למימר הכי, דהכי נמי איכא מיעוט הוא טמא וגם זה טמא ולא דם מהלכי שתים, והתם בכריתות ממעט לדם מהלכי שתים מכרת ומלאו אבל איסורא דאורייתא הוה אמינא דאית בהו ואין לוקין עליו קמל"ן מיעוט שיני דוזה טמא אפי' איסורא לית בהו, וכבר מצינו איסור אכילה והנאה לבשר אדם מותמת שם מרים [במדבר כ'], [שם] שם מעגלה ערופה [ע"ז כ"ט ע"ב], כך למת מעצמו כמו לחלל בכל עיניינים ולאבר הנחלל ממנו שכולן שוה טומאתן לאהל ולמשא והוא הדין לאיסורן, ועיין בשילהי העור והרוטב [חולין קכ"ט ע"ב] שכולן מטמאין באהל, וכן במשנת עדיות [פ"ו מ"ב] ובמס' אהילות [פ"ב מ"א] וכן בנזיר בפר' כהן גדול [נ"ג ע"ב] מייתינן מסיפרי [פ' חוקת] וכל אשר יגע [במדבר י"ט], [זה] המאהיל, על פני השדה, לרבות גולל ודופק, בחלל להביא אבר הנחלל מן החי ויש עליו בשר כראוי, חרב הרי הוא כחלל, או במת, להביא אבר הנחלל מן המת ואין בו להעלות ארוכה, או בעצם [אדם] זה רובע עצמות, או בקבר, זה קבר סתום כו', והוא הדין לכל טומאתן שוין ולכל איסורין, ובשר הפורש ממנו מחיים אע"פ [ד]טהור כדאמרינן בההיא דכריתות שהבאתי, איתא בשילהי העור והרוטב, אפי' הכי מאחר שאין בו היתר שחיטה הויא כבשר הפורש מבהמה טמאה ואסור, אבל עור המת אינו טמא אלא כל זמן שמחובר בו, ואפי' הופשט, כל זמן שלא עיבדו אית ביה טומאה, ודוק ותשכח בפר' העור והרוטב [חולין קכ"ב ע"א].
גונח יונק חלב בשבת. לאו חולה שיש בו (ה)[ס]כנה, דאי אית ביה סכנה מאי האי [ד]מסיק דלהכי שרי דמפרק כלאחר יד, הא בכל עיניינים שרי, דאין דבר עומד בפני פיקוח נפש, אלא צער של חולי ממש ובלי סכנה, דאפי' הכי לגבי דידיה היתירו מפרק כלאחר יד כמיעוך קשקשין קטנים שבצינור מפני הפסד צינור וכלאחר יד, והיכי דליכא צער של חולי ממש אלא צער צמיות התינוק לא היתירוהו בשבת כלל אלא ביום טוב, כדאית' פרק חרש שנשא פיקחת [יבמות קי"ד ע"א], אבא שאול אומ' נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב, גדול באומדנא ולא פליג אתנא קמא, וקטן בלא אומדנא, ביום טוב ולא בשבת.
<h2>דף סא.</h2>
אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתידרא אבל מצעת לו מיטה. ומרצונה להמשיך, דהא אפי' הכניסה שלש אין כפייה לה להצעת מיטה.
מחלפא דביתהו בידא דשמלא. פר"ח בימי ליבונה, אבל לא לנידה ממש, תימ', דהא הכא בנידה קיימי דקאמ' דאין נידה עושה והא קיימא הא מילתא שמואל מחלפא, ולר"ח אם כן ליבון דידן נידות הן כל זמן שלא טבלה לנידותה ואסיר, דהאידנא נהוג עלמ' כר' זירא דאמ' בנות ישר' החמירו על עצמם כו' [ברכות ל"א ע"א], ואין ימי ליבון גמורין אלא כשראתה שלשה ימים רצופין באחד עשר יום שבין נידה לנידה, דהלכה למשה מסיני דמונה שבעה נקיים חוץ מיום שרואה, דבע[י]נן אחד אחד לכולן. ואפי' הנהו ימי ליבון תימ' היה נראין בעיניי קלים להקל בהן מנידה עצמה, דהא בתורת כהנים [פ' מצורע] מרבינן להו להיות כזבה גמורה וכנידה מכל ימי נידתה תהיה גו' [ויקרא ט"ו].
<h2>דף סא:</h2>
איכא בינייהו שפחות. ואפיק שפחות ועייל אפר מקלה בחריקיה, דתלת לרב מכליו [צ"ל מלכיו] בע[י]נן מיהב, דהיינו שמעתתא, שפוד ואפר מקלה וגומות, ותלת אחריני לרב מלכיא, בלורית ושפחות וגבינה.
<h2>דף סב.</h2>
שאני שמועת בית המקדש כו'. והכי מפרש רב להאי קרא, והיה כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת (להם) (ע)[אל] (ה)שמועה כי באה וגו' [יחזקאל כ"א], כלומ' על כן נאנח בשבירת מתנים עתה, דהיינו חצי הגוף, שכשתבוא שמועה גמורה שכבר חרב בית המקדש אז נמס כל לב וכל ברכים וגו', דהיינו שברון כל הגוף, ואיידי דבית המקדש תקיף צערא דידיה, רב מדמה אנחתו שטרם בוא שמועתו ממש לצערא בעלמ' של אחר השמועה ממש, דאידי ואידי אנחתם שבירת הגוף היא.
<h2>דף סג.</h2>
אדעתא דגברא [רבה] מי נדרת כו'. ונולד לא הוי, שלא לפתוח לו, דשכיחי רבנן דגרסי ומי שלא ידע תחילה ידע לבסוף, ודמי לעובדא דר' ישמעאל פר' ארבעה נדרים [כ"ג ע"א], דמחייה ההוא קצרא ושרו ליה נידריה, ולא נולד הוא, דשכיחי אפיקורי דמצערי לרבנן.
<h2>דף סג:</h2>
חולה בת מלאכה היא. ומשומרת יבם לא פריך, דכמו כן אין מעשה ידיה ליבם, דבתשמיש דידה כולי עלמ' מודי דהויא מורדת דמצות עשה היא ושהוי מצוה לא משהינן, ואיגרת מרד שלה שעליה בעבור תשמיש לדברי הכל, אבל על ארוסה יכול להיות אף בעבור מלאכה, כגון בהיגיע זמן, דמזונותיה עליו ומורדת ממלאכתה או מתשמיש.
היכי דמי מורדת. נר' בעיני, בעבור שמשנה זו תמוהא לבעל התלמוד, דמה קפידא דבעל בכל זהו אמרי' לקמן בהמדיר [ע"ב ע"א] דיוצאות שלא בכתובה, כגון מקללת יולדיו בפני מולידיו או משחקת שחוק בעלמא עם הבחורים, או טווה בשוק, וזו אין לך פרוצה ומתובעת [צ"ל ומתועבת] וביזיון הבעל... במורדת מתשמיש, ובמשנה זו שנינו שאין פוחתין אלא שבע דינר בשבת או שבעה טרפקיעין [צ"ל טרפעיקין] לר' יהוד', אתמה, הילכך צריך השואל לשאול איך תפרש משנה זו התמוהה שלא יקשה ממנה על השאר.
אמ' אמימר דאמרה בעינא ליה כו'. פי' הואיל וגם היא מתאווה לו בתוכיחה כזו תיווסר ותחזור בה, אחד מפני הפסידה והשיני שאין דרך האשה לסבול על תאוותה כי לא תעצור כח, ואין כזה בכל הני דהמדיר, דהתם מה כפיפת התאוה יש, הילכך יוצאות שלא בכתובה, שלא ישובו מדרכם הרעה, אבל אמרה מאיס עלי, הואיל ומעיזה כל כך ודאי רוחה זרה באישה והסירה תאוותה ממנו ועוד לא תשוב וכדאי ביזיון וקפידת בעל בקל וחומ' מהנך דהמדיר, ויוצאה שלא בכתובה אם ירצה הבעל לגרשה מיד, ותנא בהמדיר קילתא וכל שכן חמירתא כזו, ומעתה הפסידה כל כתובתה, והיינו לא כייפינן ליה כפיית דמתני' בפחיתת ז' דינרי' מכתובתה כדי שתשוב לאהוב את בעלה כבראשונה, דהואיל וכל כך העיזה פניה בפניו לומ' שוב לא תחזור בה עולמית, ואם בא הבעל להימלך בנו, כגון שהיא אהובת ריע וקשה עליו לגרשה, מסבינן ליה עצה כדלקמן, להשהותה תריסר ירחי שתא אגיטא כדלקמן [ס"ד ע"א], ואין לו זה הדבר למכשול עון ולפוקה ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה [יחזקאל כ"ג] כנבלה זו, אע"ג דבעייא חוטרא לידה ומרה לקברה, אבל יותר להשהותה לא נשיאהו עצה אנחנו לעגנה כל כך, ומיהו אם רצה מעצמו לעגנה כל ימיה, אנו לא כפינן ליה בשום כפייה להוציאה, כי כדאי לעוברת דת כזו מלעסוק בתקנתה, וכן בכל הנך בהמדיר דקרי בהו עוברת על דת, היא העצה לבעל עד תריסר ירחי שתא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, הואיל וחיבת הבעל תקוע[ה] בלבה אע"ג דאמרה דמתכונת לצער בעלה, אין זו נקראת עוברת על דת, דדרך הנשים להתאמץ כנגד בעליהן עד שימצאו בעליהן חן בעיניהם מחמת שום קורת [רוח] שיעשו להם, אפי' אם תעמודנה במרד אף לאחר שתכלה כתובתן אכתי אינן עוברות על דת, דשמא לא עשו הבעלים [להן] קורת רוח, שלא הבינו דעתן במה מתפייסות ועל כן הן בכעסן, הילכך לא מסבינין שום עצה לבעל להשהותן ולעגנן, ומיהו גם בהן אם הבעל מדעתו ישהא אותן אחר כך ישהא ואין נזקקי' לכופו להוציאם, וכן פי' רבי' תם, שאין כופין הבעלים להוציא. כמו כן אם רצה הבעל לגרשה טרם שתכלה כתובתה בפחיתת דמתני', הרשות בידו, והנשאר מכתובתה ישלם לה.
כלתיה דרב זביד אימרידה כו'. נר' לי, במרד דמאיס עלי עסיקי', דאי במרד דבעינא ליה ומצערנא ליה, מאי האי דקא מסיק השתא דלא איתמר הילכת' לא כמר ולא כמר איתפסה כו', מי איכא לספוקי בדלא תפסא בלאות דודאי הפסידה ופוחתין לה בהן בכל שבת שיעור דמתני' הואיל ונישומין ונכתבין בכתובתה, ועד כאן לא פליגי תנא קמא ור' יוסי אלא בנפלה לה ירושה טרם שלא גירשה, דלתנא קמא אינו פוחת כנגד הירושה ולר' יוסי אפי' כשנפלה לה ההיא ירושה עדיין לא הספיקה לגבותה, דאין לך תפיסה גדולה מזו, אפי' הכי פוחתין אף כנגדה, שהרי אינו מחלק בין גבתה ללא גבתה והלכה כדבריו, אבל בנישומין ונכתבין בכתובה אפי' הן בעין ירושה דקאמ' ר' יוסי דלא היו ביד הבעל אלא בידה, והיינו דתפיסה, לדברי הכל פוחתין כנגדן וכל שכן בדלא תפסה, הילכך על כרחין במאיס עלי מיתוקמא. והשתא דאתינו להכי נמצא חומרא דמאיס עלי, דמפסדת כתובתה מיד, קולא, דלדברי הכל הואיל וכבר לעולם לא יזדווגו יחד הבעל והיא, לדברי הכל אינה מפסדת אלא כל הכתוב בכתובה והיא תפסה בלאותיה קיימין אע"ג דנכתבו בכתובה לא מפקינין מינה, וכן כל עוברת על דת דהמדיר, דקנסינן לה בכי האי קנסא ולא יותר, אבל במורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, מתוך שאנו בטוחים אולי נחברם יחד על ידי כפייה, שנעשה להם כפייות דמתני', כמו שכתוב בכתובה, לדברי הכל עבדינן לה עד שיכלו אפי' בלאות הקיימין בין תפסה בין לא תפסה, אלא שר' יוסי מוסיף אפי' נפלה לה ירושה טרם שגרשה ולא גבתה אותה עדיין, אפי' הכי פוחתין, כנגדה, דכל כמה דמצינו להשהותה אצלו ולעשות לה כפיות אולי תחזור לבעלה.
